היום לפני עשר שנים בדיוק סבתא לייקה שלי מתה. יומיים לפני כן יצאתי אליה בבהילות כל הדרך ממערב קנדה, כדי להספיק לראות אותה. הייתי עם שתי ילדות קטנות ובטן הריון. טסנו מונקובר לסיאטל, ומסיאטל לאמסטרדם, ובאמסטרדם, בדרך לשער העלייה למטוס, התפקעה שרשרת של פנינים שחורות שענדתי סביב הצוואר והתפזרה לכל עבר. הילדות ואני ובטן ההריון וכל מיני אנשים מסביב מיהרנו להתכופף ולאסוף את הפנינים השחורות שהתגלגלו על הרצפה. לא רציתי להבין מה זה אומר. אבל כשנכנסתי לבית של אבא שלי בישראל, אחי סיפר לי שסבתא לייקה בדיוק שעתיים לפני כן מתה, זה קרה כשהיינו באוויר. פספסנו אותה. ואז, אני התפרקתי על הרצפה.
.
לא הספקתי להיפרד ממנה. גם לא בטלפון, היא היתה מטושטשת בימים האחרונים. אני לא יודעת אם ידעה בכלל שאני בדרך אליה. הקלטתי לה כמה הודעות וננסי, המטפלת שלה השמיעה לה אותן וגם צילמה לי את הכל בוידאו. סבתא לייקה שוכבת במיטה הנקייה שלה, הקול שלי בוקע מההקלטה, ואז מתרומם על פניה חצי חיוך.
.
היא היתה בת 88, אבל תמיד התנהגה עשרים שנה לפחות פחות מגילה. מוות לא עמד על הפרק. האם היא מתה כי עזבנו אותה לארץ אחרת? זו המחשבה שליוותה אותי מאז. שנתיים וחצי לפני כן איבדה את אמא שלי, בתה הבכורה. ואחר כך נסענו, כל אחת למקום אחר בעולם, וסבתא לייקה נפרדה משלוש מהנכדות שלה ומארבעה מהנינים שלה. בכל בוקר הייתי מתקשרת אליה בוידאו ומניחה אותה על לוח המחוונים של האוטו והיא היתה נוסעת איתנו בדרך לגנים ולבית ספר. "איזה יופי של שלכת" סבתא לייקה היתה אומרת ממקומה בלוח המחוונים. וגם "מה קרה שהיום יש כל כך הרבה מכוניות?".
.
נין אחר שלה בניו יורק היה אוכל איתה מדי בוידאו את הקורנפלקס שלו. היא נשארה שזורה ביומיום שלנו כפי שהיתה תמיד - סבתא שהיתה חלק מהקניות בסופר, מהספרים בילקוט, סבתא שלקחה את הנכדות שלה בקיץ לחו"ל, שהיתה מגיעה פעם-פעמיים בשבוע להכין ארוחת צהריים ולעשות איתנו שיעורים. שלא לדבר על שבועות ארוכים בחופשות שבילינו אצלה.
.
היא גם היתה סבתא שמחה במיוחד. הילדות שלה בתל אביב היתה דלה מאוד ברכוש אבל עתירה באהבה, ואולי בגלל זה היא נשארה ילדה עד יומה האחרון, אהבה לא פחות מאיתנו לשחק במשחקים שקנתה לנו, רכשה לעצמה ממתקים, היתה יושבת על הרצפה לגלגל כדור, נעלבת עד עמקי נשמתה ואוהבת עד עמקי נשמתה, וצוחקת עד דמעות גם אם שמעה את אותה בדיחה כבר חמישים פעם.
.
כילדה, היא גם היתה מסורה לנו, אפילו כשלא תמיד התנהגנו הכי יפה, תמיד היא התבוננה בנו בעיניים נוצצות ואמרה שאנחנו "מלאכים בדמות בני אדם". היא גם הביכה אותנו לא מעט. כששלפה שקית קציצות באמצע הסרט בקולנוע. כששידכה אותי לזרים מוחלטים ברחוב. או כשנהגה לומר לאנשים כל מה שהיא חושבת עליהם, בלי צנזורה או נימוס.
.
את "פמיניזם כפי שלימדדתי את בנותיי" פתחתי בסיפור על סבתא לייקה. סיפרתי איך היא קיבלה מחזור. אוי ואבוי! אם סבתא שלי היתה יודעת שסיפרתי את הסיפור הזה היא היתה ממש כועסת. "מחזור" היתה מילה שאסור היה לומר אצלם בבית, לכן היא לא ידעה בכלל שיש דבר כזה. בכיתה, בתל אביב של שנות השלושים קראו לזה 44 – שזה "דם" בגימטריה. קיבלת כבר ארבעים וארבע? היא שאלה את אמא שלה מה זה אומר, על מה כולן מדברות? ובתגובה אמא שלה נתנה לה סטירה. כשהגיע הדם, אמה תחבה בין הרגליים שלה ערימת בדים. ואיזו דודה, מתישהו, עשתה סדר בעניינים ועזרה לה לעבור את המשך המחזורים, פחות או יותר בשלום.
.
אני לא מכירה סיפור על אף סבתא שקיבלה מחזור. גם את הסיפור על סבתא שלי בקושי והכרתי, ישבתי יום אחד וראיינתי אותה והיא סיפרה את זה בקול של מישהי שממש מאלצים אותה לדבר על הדברים האלו בחדר חקירות. אני לא מכירה אף סיפור אחר על סבתא שקיבלה מחזור ולכן היה לי ממש דחוף לפתוח את הספר שלי עם הסיפור הזה.
.
כי יש בחייהן של נשים הרבה תחומים מושתקים, אבל סבתאות הוא אחד המושתקים ביותר. סבתות לא נמצאות על המסך, באולפני חדשות, לא יושבות בשום מקום חשוב גם מחוץ למסכים, לא מקבלות החלטות לגבי החברה, הקהילה, התרבות, הפוליטיקה, הכלכלה. ואם כבר מדברים על סבתות, אומרים עליהן דברים מאוד מקטינים. למשל, רציתי לקרוא לטור הזה "סיפורי סבתא" אבל הביטוי הזה מרמז על דברים שהם קשקוש מוחלט, ואילו מה שאני כותבת פה חשוב מאוד. ואם יש מרפא טבעי למשהו יכנו אותו "תרופת סבתא", לרמז שמדובר במשהו לא מדעי, לא מוכח, לא עבר ביקורת עמיתים. ולא משנה כמה היא יעילה, היא עברה ביקורת רק של... סבתות. והן לא נחשבות.
.
מצד שני, סבתות - ממש כמו סבתא לייקה שלי - לא פעם לוקחות חלק פעיל בעשרות שנים של גידול נכדות ונכדים. וזה אומר לא רק שיש להן השפעה חינוכית ולכן פוליטית על דורות שלמים, אלא שהן משמשות כוח עבודה שמאפשר למשק ולכלכלה להמשיך להתקיים. בכל פעם שילד נשאר בבית. בכל פעם שיש שחופש. הרבה חברות חייבות את קיומן לסבתות, ויש כלכלנים שמודדים איזה אחוז מהתוצר הלאומי הגולמי מהווה עבודת הסבתות, ויש מדינות שבהן זה מגיע לעשרות אחוזים!
.
במילים אחרות: בשעה שסבתא לייקה שלי עמדה בקומביניזון בבית שלנו מדי יום שני וטיגנה לנו קציצות, לקחה אותנו אליה בחופשות, ישבה איתנו על שיעורי בית, ובאופן כללי הקדישה לנו עשרות שנים מחייה, המשק הישראלי נסמך עליה ועל סבתות נוספות כמובן כדי לצמוח, לגדול ולהתקיים.
.
וכשאומרים "משק" מתכוונים להכל – הממשלה, הצבא, המלחמות. לאחרונה אפילו עלתה השערה מדעית שתוחלת החיים של נשים ארוכה מזו של גברים כי יש להן תפקיד אבולוציוני מהותי כסבתות. ובכל אופן, כל החיים בפועל כפי שאנחנו מכירים אותם תלויים בסבתות פעילות ומעורבות כמו סבתא לייקה שלי.
.
הקדשתי לה את הפרק הראשון ב"פמיניזם שפי שלימדתי את בנותיי", כי סבתות מחוקות מהספרות והקולנוע והסדרות והאולפנים. אבל האמת היא שכל סבתא היא סיפור. והגיע הזמן שהספרות תפנה להן מקום, ותספר את הסיפורים שלהן. והסיפורים שלהן לא ייחשבו לספרות נשים בלבד, כי סבתות מגדלות גם נכדים בנים ונכנסות גם להם עמוק ללב ולמחשבה. וגם הגיע הזמן שלא נקרא לזה "סיפורי סבתא".
.
למרות שככה ממש רציתי לקרוא לטור הזה.
.
אני מקדישה אותו לעילוי נשמתה של סבתא לייקה החד פעמית שלי, הגעגוע החי שלי. ולכל הסבתות באשר הן, חשובות מאין כמותן.
.
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
