מה שלום האהבה? | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 8.8.2025
היום ערב ט"ו באב, וכבר בתחילת השבוע שאלתי את עצמי, מעניין, באמת, מה שלום האהבה.
כולנו יודעים טוב כל כך מה שלום הצער, הדאגה, הכאב, הפחד, ואפילו חוסר האונים והתקווה, אבל כל כך הרבה זמן לא שאלנו מה שלום האהבה.
.
ולכן שאלתי את קהילת הכותבים והכותבות איתי בזום השבוע, תגידו, מה שלום האהבה? ובתגובה הם כתבו בצ'אט וכתבו כל מיני דברים כמו, האהבה פועמת אי שם, או האהבה נעלמה, או עובדים על זה. אני חושבת שגם הם לא שאלו את עצמם הרבה זמן מה שלום האהבה.
.
זה לא מפליא. כשאת יהודיה היום בעולם, וגם ישראלית בנוסף לכל זה, אהבה היא אחד הדברים האחרונים שתיתקלי בהם כשאת גוללת ברשתות. כמעט כל פוסט באינסטגרם מכה כמו מהלומת פטיש. כמעט כל אייטם בחדשות. יש לא מעט אוהבי ישראל בעולם, אבל הם לא משמיעים את קולם היום. אני לפעמים מבינה אותם. מפחיד לחטוף על הראש. וגם בתוך ישראל, המלחמה קורעת אותנו בקרע כל כך עמוק, שיש ימים שמפחיד לדבר בהם, וימים שקשה מאוד לחוש בהם אהבה.
.
ולכן שמחתי מאוד על התירוץ הזה בלוח השנה כדי להסיט את המחשבות מהמקומות הרגילים שלהן בשנתיים האחרונות ולהזמין את הכותבים איתי לחשוב על אהבה, לקרוא עליה ואז לכתוב אותה. יש עניינים שעדיף לא לשבת ולהמתין להם שיתרחשו, אלא כדאי לסמן למציאות שאת בעניין. אני חושבת שיהודים ואהבה זה מקרה כזה עכשיו. אנחנו צריכים לסמן לה.
.
אז השבוע סימנתי לאהבה שאני בעניין שלה, יותר מאשר של הרגשות האחרים והשליליים שקורצים לכולנו מסביב. ומיד עלו אצלי כל מיני זכרונות – איך אמא שלי נתנה לסלון הכלות של ראשית שנות השבעים בתל אביב לעצב אותה בכל דרך שירצו, וכך מצאה את עצמה עומדת מתחת לחופה כשעל ראשה שרשרת נייר כמו זו שמקשטים איתה סוכות. נזכרתי בסבא וסבתא שלי שהתארסו בדיוק בכ"ט בנובמבר, ערב ההכרזה באו"ם על מדינת ישראל, כך שפספסו את ההכרזה ברדיו, והתפלאו למה כולם בחוץ רוקדים לכבודם במעגלים. ונזכרתי בסבי וסבתי מהצד השני, שהסוכנות הציונית ערכה ביניהם שידוך מאורגן על גבול רוסיה פולין רק כדי שסבתא שלי תקבל תעודת מעבר לצד השני בזמן המלחמה. התכנון היה להתגרש אחרי מעבר הגבול, בטח לא להתאהב ולהמשיך ביחד שישים שנים נוספות.
.
וכך חשבתי השבוע לא רק על הפחדים שמהם אני עשויה אלא על האהבות שמהן אני עשויה. מערכות יחסים של חיבה ארוכת שנים, התאהבויות נואשות, שידוכים, ריבים עד לב השמיים, הצלה משותפת שוב ושוב, וגם אהבות מיתולוגיות שכוללות שידוכים, הרעלות, מרכבות סוסים ואפילו איש גיבן אחד, ושהסיפורים עליהם רצים במשפחה כבר כמה דורות טובים.
.
כמה מרענן להיזכר שאנחנו תוצר לא רק של סך כל הדאגות שלנו, הצער, האובדן, אלא גם סך כל האהבות שנמזגו לתוכנו.
.
ואז, בקצה השבוע הזה של מחשבות על אהבה נזכרתי בסרטון קצר שכבר שנים שמור אצלי של הרב ד"ר אברהם טברסקי, שתי דקות בסך הכל, שצולמו לפני שש עשרה שנה, ושבהן הוא אומר על אהבה משהו כאילו פשוט, אבל שהצליח להפוך אצלי את המחשבה.
.
וכך אומר הרב טברסקי: "'אהבה' היא מילה שבתרבות שלנו כמעט איבדה את משמעותה לחלוטין. יש סיפור מעניין על הרבי מקוצק, שפגש פעם בחור צעיר שבדיוק באותה שעה אכל בהנאה מרובה מנת דג. הוא שאל אותו: "בחור צעיר, למה אתה אוכל את הדג הזה?" והבחור ענה: "כי אני אוהב דגים."
אמר לו הרבי: "אה, אתה אוהב את הדג? בגלל זה הוצאת אותו מהמים, הרגת אותו ובישלת אותו? אל תגיד לי שאתה אוהב את הדג - אתה אוהב את עצמך. ובגלל שהדג הזה טעים לך, הוצאת אותו מהמים, הרגת אותו ובישלת אותו."
.
והרב ממשיך: "כה הרבה ממה שאנחנו מכנים אהבה, זו אהבת דגים. זוג צעיר מתאהב, מה זה בעצם אומר? זה אומר שהוא ראה בה מישהי שיכולה למלא את כל צרכיו הפיזיים והרגשיים, והיא ראתה בו מישהו שיכול למלא את אותם צרכים עבורה. זו אהבה, אבל כל אחד מהם רואה את השני ככלי לסיפוק הצרכים האישיים שלו. זו לא אהבה של הזולת, אלא אהבה עצמית. האחר הופך להיות אמצעי להנאה שלי".
.
"יותר מדי ממה שאנחנו מכנים אהבה, זו אהבת דגים. אבל אהבה אמיתית אין פירושה מה אני מקבל, אלא מה אני נותן. הרב דסלר אמר שאנשים עושים טעות חמורה כשהם חושבים שאנחנו נותנים למי שאנחנו אוהבים. האמת היא הפוכה: אנחנו אוהבים את מי שאנחנו נותנים לו. הנקודה שלו הייתה זו: כשאני נותן לך משהו, אני משקיע חלק מעצמי בך. וכיוון שכולנו אוהבים את עצמנו באורח טבעי, ועכשיו יש בתוכך חלק ממני - אז אני אוהב את החלק שבי שבתוכך.
לכן אהבה אמיתית היא אהבה של נתינה - לא אהבה של קבלה"
.
כששמעתי את זה בפעם הראשונה, הטקסט הזה, עמוק ככל שיהיה, החזיר אותי דווקא לשכנה שלי מהילדות גלילה שייעצה לי הרבה עצות שנשארו איתי לכל החיים, ואחת מהן היתה שאם אני מתאהבת במישהו - לא לחכות שהוא יתאהב בי כדי לקבל ממנו משהו, אלא להיפך, לגרום לו להשקיע בי כדי שיתאהב בי בסוף.
.
נשמע לי שזה מבוסס ממש על אותו הרעיון...
.
בכל אופן, גם הרב יונתן זקס אמר שהדלת אל האושר נפתחת החוצה. כלומר, שהאושר לא מגיע מקבלה של דברים, אלא ההיפך, כשאנחנו נותנים אנחנו נהיים מאושרים. וייתכן שחתיכת הפאזל שמשלימה את כל זה היא האהבה. כשאנחנו נותנים מעצמנו למישהו הלב שלנו מיד נפתח אליו, כי הוא אוחז בתוכו עכשיו חלקים מאיתנו.
.
אז אני מאחלת לכולנו שנזכה לתת ולאהוב ואז לתת ולאהוב יותר,
ושתהיה לנו שבת שלום,
מיה טבת דיין
