*על נקודה זו נמצאים כל אהוביך | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 1.8.2025*
את המשפט שנמצא בכותרת הטור של היום כתב האסטרונום קרל סייגן. הוא כתב אותו כשהתבונן בתמונה שנשלחה ממעבורת החלל הוויאג'ר בשנת 1990. בתמונה חלל גדול וכדור הארץ מזערי, מושחל על קרן אדומה כלשהי, בקושי אפשר לראות אותו. אבל אם מגדילים את התמונה ואז שוב מגדילים, מגלים אותה באמצע הכלום: נקודה כחולה חיוורת.
.
"זה כאן", כתב סייגן, "זה הבית. זה אנחנו. על נקודה זו נמצאים כל אהוביך, כל מכריך, כל מי שאי פעם שמעת עליו, כל בן אנוש שנוצר וחי את חייו. צירוף של כל הצער, הכאב, השמחה וההנאה, האמונות, האידאולוגיות, הדוקטרינות החברתיות והכלכליות, כל צייד ומלקט, כל גיבור ופחדן, כל בונה או הורס של ציביליזציה, כל מלך ואיכר, כל זוג צעיר ואוהב, כל אם או אב, כל ילד לו קיוו, כל ממציא וחוקר, כל מלמד מוסר, כל פוליטיקאי מושחת, כל 'סופרסטאר', כל 'מנהיג עליון', כל קדוש או חוטא בהיסטוריה של המין שלנו חי שם - על גרגר אבק קטנטן שתלוי בקרן שמש."
.
איזה טקסט יפהפה ופואטי.
.
התבוננתי בתמונה הזאת השבוע וחשבתי לעצמי כמה אני לא אוהבת תמונות מהחלל. רק לאחרונה התגלה שכדור הארץ בכלל נמצא בתוך חור שחור, ואילו שלשום דיווחו שמצאו כמעט בוודאות חיים על כוכב ששמו K2-18B, גם הוא, אגב, כחול. בימים רגילים, אני תמיד אעדיף לדפדף את התמונות האלו הלאה ולא לחשוב על כך שאיננו יודעים בעצם כלום.
.
אבל לא בתקופה האחרונה. בתקופה האחרונה אני מסתכלת עליהן. המציאות הקשה מתארכת ומתארכת ודרושה לי פרופורציה. מפעם לפעם להתמקד בנקודה. וזו יכולה להיות נקודה כמו בתמונה הזאת, שמזכירה שכדור הארץ הוא בעצם סיפור פצפון. מה הטעם לעשות עניין מכל התבטאות כזו או אחרת על פני הגלובוס. וזו יכולה להיות נקודה בתוך החיים שלי, כלומר, במקום לעשות זום אאוט על כדור הארץ לעשות דווקא זום אין על עציץ אחד שפרח, משפט של הילדה, ארוחה עם המשפחה, נקודה מוארת אחת בחיים, ולהפוך אותה להיות עולם ומלואו.
.
נקודות אור.
לפעמים אני מוצאת אותן ומקדישה להן טורים שלמים פה – זוכרות את הטור על נהגת המונית שהסיעה אותי מירושלים ולימדה אותי על החיים ועל המוות? או את סטייסי סימס שלימדה את כולנו איך נשים אמורות בכלל לאכול ולהתעמל? או את התגליות שלי מסיפור איוב, וממזמור אשת חיל? כל אלו היו נקודות אור בשבילי, ואני משתדלת לאסוף אותן ולכתוב אותן כדי להגדיל ולהגדיל את האור (אגב כל הטורים עם נקודות האור האלו שמורים באתר שלי ובספוטיפיי, ויש לינקים למטה)
.
אבל למה אני מספרת על זה עכשיו? כי בשבועות האחרונים, מבלי להבחין בכך, יצרתי לי בעצמי נקודת אור כזאת. ובהתחלה לא שמתי לב. זה התחיל כשפתחתי את המחשב בלב המתקפה מול אירן, שהרגשתי במצוקה וכשהבנתי שיש עוד אנשים כמוני. והזמנתי אנשים להצטרף אליי ללימוד ולכתיבה משותפים. נפגשנו מדי בוקר, מאות אנשים, ולא חשבתי על זה בתור נקודת אור, חשבתי על זה בתור משהו קטן שאני יכולה לתת עכשיו: חצי שעה של זריקת השראה מרוכזת, תחנת עגינה בחלל שהוא חיינו. פשוט הזמנתי את מי שהגיעו לסגור מאחוריהם את הדלת, לייצר לעצמם בועה בתוך המציאות, ואז לקרוא איתי, להקשיב, לחשוב ולכתוב. הזמן בין האזעקות היה קצר, וכדי ללכת על בטוח החלטתי על מפגשים של חצי שעה.
.
הפרופילים על המסך מולי היו ספונים בממ"דים, בחדרי מקלט עם תאורה קלושה. אחר כך חזרה איזו שגרה ואז ברקע המסכים ראיתי את הקיץ, החום, הטבע. מתישהו אנשים חזרו לטוס והבחנתי בבריכה מאחוריהם, בית מלון, שדה תעופה. אחרים פשוט חמקו מבתים של חופש גדול והתחברו מהאוטו, ושם, בין חלון למראה של הנהג הם הקריאו לנו את מה שכתבו.
.
כתיבה היא תמיד מעשה חתרני, מנוגד לכל השגרה, ובמלחמה – במיוחד.
.
במלחמה גם יש המון אנשים שחייבים באופן נואש ממש את רגעי העוגן האלה, חייבים יותר מכולנו את נקודות האור, משפחות שתומכות חודשים ארוכים בחיילים שנפצעו אנוש, נשות מילואים, הורים שאיבדו הכנסות, והרבה פעמים דווקא הם מי שלא יכולים עכשיו להרשות לעצמם לשלם על מפגשים כאלו. ולכן החלטתי שהקהילה תהיה קהילה מיטיבה: היא תהיה גדולה, התעריף יהיה סמלי, וכך כל מי שצריכה תוכל להשתתף בחינם, כי הקהילה תכסה על זה ותאפשר את זה.
.
ובוקר אחד במהלך יולי, התבוננתי בהמוני הריבועים הקטנים מולי על המסך, כולם כותבים, כולם שלווים, ללא הבדלים בין מי שידה משגת למי שלא, ולפתע כל הכותרות המצערות של אותו יום נעלמו, הפחד, המועקה, וגם לי היתה נקודת אור. משהו רווי יופי התרחש מול העיניים שלי, הוא היה פשוט. יפה וקהילתי. חם ואינטימי. והוא היה כולו שלי, ובאותה עת כולו שלנו.
.
קיבלתי מכתבים רבים מהמשתתפים והמשתתפות, על תחושת הניצחון שהן מרגישות על כך שפינו זמן לעצמן, על הכתיבה שהתחדשה כמו שטף, על התעוזה שהתחדשה להשתמש בקול שלהם, ועל כך שלא ברור מה יישאר בזיכרון הפרטי מהמלחמה, אבל הבקרים האלו כבר הפכו לאי של שפיות ושל קסם. הזדהיתי בעצמי. אבל השבוע נתקלתי בתמונה של ה"נקודה הכחולה החיוורת" - כדור הארץ שלנו שבעצמו הוא סוג של נקודת אור בתוך חלל ריק שחור ועצום. ומיד אחר כך שלחה לי אחת המשתתפות הודעה באלו המילים ממש: "המפגשים האלו התחילו בנקודה והפכו למרחב נפשי מופלא. החשיפה לנשים מדהימות ולגברים מדהימים, ולכתיבה מעניינת שנחשפתי אליה. זו כרגע נקודת השפיות שלי".
.
ובבת אחת הכל מולי היה נקודות של אור. קראתי את מה שכתבה ועניתי לה בלב: זו גם נקודת השפיות שלי, גם שלי.
.
וכל זה כדי לומר שאם אתן רוצות ורוצים להצטרף אלינו למפגשי ההשראה והכתיבה – אתם מוזמנים באהבה גדולה. התשלום מאוד סמלי, כאמור, אבל אם ידכן אינה משגת כרגע, כתבו לי עכשיו בפרטי ואצרף אתכן לנקודת האור שלנו באהבה. לכולן יש מקום.
.
.ושתהיה לכולנו שבת שלום וימים שקטים,
*מיה טבת דיין*
