**השמיכה והקונספציה | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 7.11.2025*
לפני שבועיים הגיעה אליי השמיכה. היישר מהבית מלא החפצים שהותירה אחריה חדוה, החברה הכי טובה של סבתא רבקה שלי. סבתא שלי מתה לפני 12 שנים. חדוה מתה לפני שנה. באוגוסט פירקו את הבית שלה. "רוצה את שמיכת הטלאים"? הגיעה אליי הודעה עם תמונה בוואטסאפ. בספטמבר ניסינו לתאם. באוקטובר היא הגיעה.
.
סבא וסבתא שלי תפרו את השמיכה הזאת בעבודת צוות משותפת. שניהם עבדו במתפרה של הקיבוץ. היא נהגה לשמור שאריות בדים שהיו מיועדות לפח, לגזור מהן ריבועים ולחבר אותם זה לזה. משבוע לשבוע הבד גדל. וכשהגיע לגודל הרצוי, סבא שלי היה נכנס לתמונה: מכין בטנה, מילוי, תופר את השוליים. שמיכה.
.
בדיעבד, לא היתה דרך אחרת: סבא וסבתא שלי הכירו במהלך בריחה של שש שנים ברחבי אירופה, בחוות, בעוני, ומאז לא יכלו לזרוק שום דבר שעשוי היה להיות שימושי. לאחר מותם ספרנו כמעט עשרים וחמש שמיכות. כל בן קיבל שמיכה. כל כלה. כל נכד או נכדה שנולדו. התעטפנו בהם כל ילדותנו, שתיים היו מונחות תמיד בבגאז' של האוטו לנסיעות ארוכות, חברים שבאו לישון אצלנו חיכו תמיד שנשלוף מהארון שמיכת טלאים. הן נהיו מפורסמות בשכונה, השמיכות של רבקה ויעקב. מה הפלא ששמיכה כזאת נמסרה גם לחדוה, שהיתה כמו אחות עבור סבתי, עוד מימי הבריחה ההם?
.
כשהתחתנתי סבא שלי כבר לא היה בחיים. סבתא רבקה שלפה שמיכה מקופלת שנשמרה במיוחד לאירוע הזה. אולי האחרונה.
.
פרשתי השבוע את השמיכה של חדוה. הריבועים שלה עשויים מבדים שהכרתי: חולצות של סבי, של השכנים, חלוקים שנתפרו במתפרה לנשות המשק ושראיתי חולפים מולי בשבילים, שאריות בדים מכלי מיטה. בדים של שנות השמונים בצבעי שנות השמונים. עברתי עליהם עם האצבע, ריבוע ריבוע, לראות אם אני מזהה את כולם. וזה היה קצת כמו לגלול ברשת, בין הריבועים של פייסבוק או של אינסטגרם. רק בטכנולוגיה של בדים. פנים-פנים. סיפור-סיפור.
.
אחר כך חשבתי על העתיד. כי זה מה ששמיכות עושות לך, הן שולחו אותך למסעות בזמן. חשבתי על כך שאנחנו לא נשאיר לנכדים שלנו שום שמיכה, כי אלו יתפוררו, הן כבר מתחילות להתפורר, ואנחנו לא תופרים חדשות. אבל יישארו להם עמודי פייסבוק ואינסטגרם עם עשרות שנים של אלבום חי ומבלבל, מלא רילז וסטוריז של מי שהיו הסבים והסבתות שלהם.
.
ואז חשבתי על העבר הרחוק. איך ישנו, מכוסים בשמיכות האלו, ובלי שום שכבת הגנה נוספת. הקיבוץ נחשב ליקום בטוח. מקום שאין בו צורך במפתחות ומנעולים. דלתות החדרים הפרטיים של החברים היו תמיד פתוחות. הדבר המקובל היה "להכניס" לשכנה חתיכת עוגה הביתה, בלי לדפוק אפילו. בכל שעה שהגענו, נכנסנו לבית של סבא וסבתא שלי פשוט בלחיצה על הידית. גם גדרות לא היו. הקיבוץ היה מוקף שיחי בוגנוויליה. בכביש הכניסה היה בוטק'ה עם תורנויות שמירה, לא תמיד ישב שם מישהו. לא תמיד מי שישב היה ער.
.
אני זוכרת איך מיד אחרי ה 7.10 כולם דיברו על הקונספציה שקרסה, והמילה הזאת כוונה אז למשהו מסוים מאוד: לתפיסת עולם מדינית-בטחונית. אבל הרבה מאוד תפיסות עולם נשברו ביום ההוא. ולא היה לנו זמן לתת עליהן את הדעת ובטח לא להתאבל עליהן.
.
לי, ולהרבה אנשים שגדלו בקיבוצים או לצד קיבוצים כמוני, קרסה הקונספציה של הדלת הפתוחה, החדר הבטוח, המחשבה ששמיכת טלאים היא הגנה מספיקה. להרבה הורים נשברה הקונספציה של ההורות - המחשבה שאפשר לגדל ילדים עם תחושת הגנה בעולם, לייצר עבורם אופק בטוח, ואפילו תפיסת העולם של הורות שלא משקרים בה, כמה פעמים שיקרתי בלית ברירה, במיוחד לבתי הצעירה, בשנתיים הללו?
.
ומה עם תפיסת העולם של אמא ואבא כדמויות שיכולות להוביל ולתת תשובות? כמה פעמים אמרתי לילדותיי "אני לא יודעת?", כמה פעמים הן ראו אותי מפחדת?
.
ותפיסת העולם שלי לגבי העולם, האמונה שיש דבר כזה להיות יהודיה בינלאומית? המחשבה שהעולם פתוח? והמחשבה שאת יכולה להיות יהודיה חילונית שלא מתעסקת ביהדות בכלל. כל זה קרס.
.
וכששאלתי השבוע בפייסבוק על קונספציות שנשברו כתבתם לי שקרסה אצלכם הקונספציה שאנחנו יודעים משהו על העולם הזה. או שהדברים הם כפי שהם נראים. או שכל אדם באשר הוא רוצה בסוף שקט וחיים שקטים. שהשואה לא יכולה לחזור. שלהיות יהודיה זו בחירה. שיש אחוות נשים עולמית חוצת גבולות.
.
כל כך הרבה שבירות קטנות נגזרות מהשבר הגדול.
.
פרשתי השבוע את השמיכה של חדוה, שנתפרה על ידי סבא וסבתא שלי. כאילו בעולם אחר. הם לא היו תמימים, אחרי מה שעברו. ובכל זאת התעקשו לגדל אותנו עם שקט ושלווה. לתפור לנו שמיכות. לרפד את כולנו. אמרתי לבתי הצעירה שאפשר להתכסות בשמיכה של סבא וסבתא ולקבל ממנה מנה מרוכזת של שקט ושלווה גם כשהעולם מסביב מרגיש כמו תהום. אפשר לקבל ממנה גם איזה ידע, שהם תפרו פנימה, איך להשיב את האמון אחרי השבר. איך ליצור יופי ממה שהיה. שמיכה שלהתכסות בה זה כמו לטעון את הבטריה של הנייד. ולהמשיך.
.
ואני מסיימת עם שיר מתוך "היהודייה הנודדת", שכתבתי ממש על זה, כשתפיסת העולם שלי השתנתה ואיתה השתנו גם כל הזכרונות לאחור. השיר הזה הוא חלק מסדרת שירי-מכתב:
.
*מתוך שלושה מכתבים לסבתא רבקה אחרי ה 7.10 / מיה טבת דיין*
הָאֲדָמָה סוֹגֶרֶת עָלַי
הַגְּבוּל הַפָּרוּץ סוֹגֵר עָלַי
זִכְרוֹן הַחֶדֶר שֶׁלָּךְ בַּקִּבּוּץ סוֹגֵר עָלַי
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יְשֵׁנוֹת בְּתוֹכוֹ רַכּוֹת וְעַתִּיקוֹת
הדֶּלֶת בְּלִי מַנְעוּל, לִפְנוֹת הַבֹּקֶר
קָרִיר, הִמְהוּם יוֹנָה, וּפִנְקַס הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלָּךְ
נָח לְיָדֵנוּ בִּכְרִיכַת קַרְטוֹן כְּתֻמָּה
חֲתוּמָה בַּמִּלָּה "אַלְפוֹן". עַכְשָׁו
הַפַּחַד נִדְרָךְ בָּעֲצָמוֹת שֶׁלִּי.
אֲנִי סוֹרֶקֶת לְאָחוֹר אֶת הַפְּתָחִים
שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתָנוּ, הַחַלּוֹנוֹת הַנְּמוּכִים, הַמִּרְפֶּסֶת
הַפְּקוּחָה לִרְוָחָה, אֲנִי
מַתְקִינָה מַנְעוּלִים בַּזִּכָּרוֹן, מְגִיפָה
אֶת הַמַּחְסָן בְּזִכָּרוֹן,
חוֹתֶמֶת סְבִיבֵנוּ אֶת הַשְּׁבִילִים הַיְּחֵפִים,
שַׁעַר הַקִּבּוּץ, הַצָּהֳרַיִם, דֶּלֶת הַכְּנִיסָה
שֶׁבְּמַזָּל לֹא נִפְרְצָה. טוֹרֶקֶת
אֶת הַשֶּׁקֶט הַמָּתוֹק שֶׁהִפְקַדְתְּ בִּי.
לְעוֹלָם לֹא נִישַׁן כָּכָה יוֹתֵר.
.
.
שתהיה לנו שבת שלום, ושעוד נמצא בפנים את השקט,
.
*מיה טבת דיין*
