זמן לא רב לפני שאמי מתה היא סיפרה לי שהיה לה חבר שהכה אותה. זה היה לפני שהכירה את אבא שלי. החבר ההוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים. חי על חוף הים. אין לי מושג מה היה בו שהסעיר אותה. כבר לא נשאר לנו הרבה זמן לדבר, והיה לה יותר חשוב לספר לי על הפרידה ממנו. הפרידה החד צדדית ממנו, כשהיא הבינה שמה שקורה היה לא בסדר. רק שהוא לא הסכים להיפרד. ולכן הוא הגיע בלילות ודפק באגרופים על הדלת של בית הוריה. היא היתה בת שבע עשרה. וכשזה נהיה מפחיד הם שלחו אותה להסתתר בבית של הדודה בחולון לכמה חודשים. לקח לו הרבה זמן להרים ידיים ולוותר עליה. והם היו צריכים להסתיר ולהציל אותה כל הזמן הזה.
.
למה אמא שלי לא סיפרה לי עליו כל השנים? כנראה כי זה היה סיפור מבייש בעיניה. לא מייצג כלום. טיפשות של גיל שבע עשרה וחוסר הבנה של החיים. היא גם רצתה להגן עלינו מפני הצדדים הרעים של העולם. ובכלל, מה לה ולסיפורים כאלה.
.
למה היא כן סיפרה לי את זה לפני שמתה? הייתי כבר בת שלושים ושבע. נשואה. רחוקה מסיפורים כאלה. אבל את אף פעם לא מבוגרת מדי ללמוד את מה שחשוב בחיים: שאם את חווה אלימות בכל סוג של קשר עלייך ללכת. שאף פעם אסור לך ללכת מקשר אלים לבד. שאת חייבת להשמיע קול.
.
אני שבה ונזכרת בסיפור הזה של אמא שלי בכל פעם שעולה עוד כותרת על אישה שנרצחת בישראל. הרבה כותרות. כל שמונה ימים בממוצע מישהי לא מספיקה לברוח בזמן, להסתתר, להינצל. במקרה האחרון שהתרחש השבוע, הנרצחת התלוננה במשטרה, כתבה שהיא מפחדת. איש לא עשה דבר. בסוף השתתקה כי פחדה שאם תתלונן שוב הוא עלול לפגוע בה יותר. לכי תעשי חשבון במצב כזה. לא לכולן יש דודים בחולון שיסתירו אותן, לא כולן יכולות לרדת למחתרת. כולן מתביישות. הגבר שהרג אותה רדף אחריה עם האוטו בכביש, בזמן שנהגה, ואז ירה אל תוך החלון שלה. זה היה מצוד מתוכנן היטב. לא היה לה סיכוי.
.
נשארתי השבוע עם הפחד של האישה לדבר. לדבר במשטרה. לדבר עם המשפחה. לדבר עם חברות. אבל גם לדבר בכלל.
.
ונזכרתי במחקר שעשו בבתי ספר בארץ: ביקשו ממורות וממורים להדביק מדבקה כחולה על דף בכל פעם שילד השמיע קול בשיעור – לא רק השתתף וענה על שאלות אלא גם כשצעק, לחש, העיר, צחק. ואילו בכל פעם שילדה השמיעה קול הדביקו מדבקה אדומה. בסוף היום המורים נדהמו לגלות כמה מדבקות כחולות מילאו את הדף.
.
זה לא מחקר חד פעמי. מחקרים בכל העולם הראו בעקביות שמכיתות בית ספר יסודי ועד האוניברסיטה בנים נוטים לדבר יותר, לקטוע ולהתפרץ יותר, בעוד שבנות משתתפות פחות, גם כשהידיעות שלהן אינן נופלות משל הבנים.
.
בקורנל, בארה״ב, גברים השתתפו יותר ממה שמצופה לפי הרכב הכיתה, ואילו נשים דיווחו שקיימת ביקורת נגדית כשהן מדברות, מה שגורם להן להירתע מהשתתפות פעילה. באוניברסיטת דרמות' גברים דיברו 1.6 פעמים יותר מנשים בעת שיעורים אקדמיים, ואילו נשים אמרו הרבה יותר פעמים את המילה "סליחה" כשדיברו. בבריטניה בנים שלטו בשיח הכיתתי וקיבלו יותר תשומת לב מהמורים והשאירו לבנות פחות הזדמנויות לדבר. במספר מדינות אסיה תועד פער מתמיד בדיבור ובהפרעה, גברים השתתפו יותר בכיתה מילולית בעוד נשים דיברו פחות. בשוודיה בנים הצביעו ודיברו יותר. בניו זילנד בנים הפריעו יותר, באוסטרליה הם השמיעו קול והשתתפו יותר.
.
בכל העולם כשבדקו למה, הסיבה היתה אחת: הבדל בנורמות מגדריות.
.
כי הנורמה המגדרית היא שנשים מצופות באופן כללי לתפוס פחות מקום בעולם: להיות רזות ולא שמנות. להחליק את השיער ולא לתת לו להיות מתולתל וקופצני. לדבר חלש ולא בקול רם. לשבת רגל על רגל ולא ברגליים פשוקות. לבחור את הצבעים השקטים על פני הרעשניים. להיות שקטה ויפה, גם אם לא אומרים את המשפט הזה הרבה, הוא עדיין קיים בנו. בשקט.
.
אנחנו שומעות מכל עבר בפרסומות, ברשת, בטלויזיה וגם בבתים שלנו מה בנות צריכות: הן צריכות לק ואודם, הן צריכות להסיר שיער בלייזר, הן צריכות מעיל לכל עונה ובכל צבע, הן צריכות נעליים בכל גובה של עקב, הן צריכות לדעת לבשל ולטפל וגם לדעת לבנות קריירה ואז לדעת לג'נגל בין דברים. כל אלו הן חלק ממה שנקרא "נורמה מגדרית", כי זה מה שבנות צריכות וממש לא מה שבנים צריכים. בנים צריכים שלל דברים אחרים בתכלית. לא פשוטים מאלה אבל אחרים.
.
אבל האמת היא שאת מה שבנות צריכות יותר מכל הדברים האלו אף אחד לא מקדם בשום קמפיין: בנות צריכות קול. הן צריכות קול להשמיע בפני המורים והמורות, כבר מכיתה א. ואז בפני החברות ובפני בני זוג שלהן. קול שאפשר להשמיע אותו בלי שאומרים לך שאת "צעקנית", "חופרת", "קשקשנית", או "מנפחת את המוח". שלל סטיגמות שהמטרה שלהן היא אחת: להשתיק נשים. הן צריכות להכיר את הקול של עצמן ולאהוב אותו, כך שאחרי בית ספר הן ישמיעו אותו גם בספרות, בקולנוע, באולפני הטלוויזיה, בפוליטיקה, במשרדי ממשלה שעד היום לא נשמע בהם קול נשי.
.
וגם הן צריכות קול כדי להיות שרת הביטחון ושרת המשטרה או כדי לחייג למשטרה אם צריך ולהשמיע אותו שוב ושוב. נשים צריכות קול כדי להינצל.
.
אז השבוע אני מסיימת עם השיר הזה, שכתבתי על אמי, על הקול שלא השמיעה כנערה ואז על הקול שכן היה לה את האומץ להשמיע, שנים אחר כך, כאמא. ומקדישה את השורות האחרונות לכולנו.
הִיא לֹא סִפְּרָה לִי שֶׁהָיָה לָהּ חָבֵר
שֶׁהִכָּה אוֹתָהּ, הִיא אָמְרָה הָיִיתִי צְרִיכָה לִבְרֹחַ
לְדוֹדָה שֶׁלִּי בְּחוֹלוֹן לְכַמָּה חֳדָשִׁים
זֶה הָיָה כֵּיף, הִיא לֹא סִפְּרָה מִפְּנֵי מָה
זֶה נִשְׁמַע כְּמוֹ חֻפְשָׁה שֶׁל גִּיל הַהִתְבַּגְּרוּת
הִיא לֹא סִפְּרָה שֶׁהוּא הָיָה מְבֻגָּר
הִיא רָצְתָה שֶׁאֶגְדַּל תְּמִימָה
שֶׁאַאֲמִין בַּטּוֹב שֶׁבָּאָדָם
תָּמִיד אָמְרָה: תִּשְׁמְרִי אֶת הַלֵּב פָּתוּחַ
הִיא שָׁמְרָה אֶת הַלֵּב שֶׁלָּהּ.
הִיא לֹא סִפְּרָה שֶׁהָיָה גִּ'ינְגִּ'י
כְּשֶׁהֵבֵאתִי חָבֵר גִּ'ינְגִּ'י הַבַּיְתָה
לֹא אָמְרָה כְּלוּם מָה עָבַר לָהּ בָּרֹאשׁ?
הִיא לֹא סִפְּרָה שֶׁגָּר בִּמְעָרָה עַל חוֹף הַיָּם
שֶׁאַחֲרֵי שֶׁבָּרְחָה דָּפַק עַל הַדֶּלֶת
שֶׁל בֵּית הוֹרֶיהָ, דְּפִיקוֹת רָמוֹת בַּחֹשֶׁךְ, בְּאֶגְרוֹפִים.
הֵם יָדְעוּ שֶׁאָסוּר לָהּ לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ
לְבַד, אָז כָּל הַמִּשְׁפָּחָה עָשְׂתָה אֶת זֶה אִתָּהּ
הַדּוֹדִים בְּחוֹלוֹן נָעֲלוּ סְבִיבָהּ אֶת הַבַּיִת,
הַהוֹרִים שֶׁלָּהּ עָמְדוּ מוּלוֹ בַּלֵּילוֹת
אָמְרוּ שֶׁאֵין לָהֶם מֻשָּׂג
לְאָן נֶעֶלְמָה. הֵם עֲדַיִן לֹא הָיוּ סַבָּא וְסָבְתָא שֶׁלִּי,
נְמוּכֵי קוֹמָה בַּחֹשֶׁךְ מוּל שְׂעַר אֵשׁ.
אִישׁ לֹא סִפֵּר לִי דָּבָר. אֵיךְ לַמְרוֹת כָּל זֶה
מָצְאָה אֶת הַקּוֹל שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִשְׁמִיעוּ לָהּ
חָזְרָה עָלָיו בְּאָזְנַי שׁוּב וְשׁוּב
אַתְּ יָפָה. אַתְּ חֲכָמָה. אַתְּ נֶהְדֶּרֶת.
אֲנִי גֵּאָה בָּךְ. אַתְּ יְכוֹלָה הַכֹּל.
.
.
שנשמיע קול, שנלמד את ילדותינו שלהשמיע קול חשוב יותר מלהיות נחמדות, ושתהיה לכולנו שבת שלום,
.
*מיה טבת דיין*
