*שלוש-עשרה שנים | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 23.1.2026*
בעוד כמה ימים יגיע יום השנה ה-13 למותה של אמא שלי. שלוש עשרה שנים שאנחנו ככה, היא ואנחנו, שם וכאן. קרום דק מתוח בינינו כמו וילון. כמו זכוכית חלבית באמבטיה. מפרידה ולא מפרידה.
.
בכל פעם שמתחילה שנה אזרחית חדשה אני מתקדמת עם הימים בכבדות – ינואר היה חודש הגסיסה שלה. ומאז, מדי שנה זה חודש הגסיסה שלה שוב. אני זוכרת כל יום של ינואר 2013 ואני חיה את הימים האלו שנה אחר שנה אחר שנה.
.
בסוף ינואר אמא שלי מתה. אבל סיפרתי לא מזמן שמעולם לא נתתי לה ממש למות. סיפרתי את זה בשיחה שנערכה איתי, ושמאוחר יותר הפכה לפרק בספר חדש שיצא זה עתה ושמו "אחרי כל המדבר הזה". ספר שכולו שיחות על משברים ואיך יוצאים מהם. איך נצא כולנו מהמשבר שלנו עכשיו. יש שם פרקים עם אהוד בנאי, וארי פולמן וחיים ילין ואלי עמיר, כולם יצאו מכל מיני סוגים של משברים. אבל איתי דיברו על המשבר של ההתייתמות, כי נראה שלא משנה כמה זמן עבר מהמשבר שלך. אחרי זה את כל החיים יוצאת ממנו. צעד ועוד צעד. המשבר הופך לנקודת ראשית, שלא בחרת, היא בחרה אותך. כמו הלידה מרחם אימי, כך גם הלידה ממותה.
.
*"אני בנאדם מעשי מאוד ומפוקס לרוב"*, אני אומרת שם, בפרק הזה, *"וכבר איבדתי אנשים קרובים לפני זה, ובדרך כלל לא נכנסתי לענן של בלבול רגשי גדול. אבל אף פעם לפני זה לא איבדתי אמא. אז אני חושבת שלקח לי שנתיים-שלוש, לא פחות, עד שהפסקתי להמשיך לחכות לה. ממש חיכיתי. הבנתי שאנשים מתים וזהו, אבל עם אמא שלי זה כאילו יהיה אחרת. כי לא התאים לה המוות, זה היה כמו בגד שלא מתאים עליה. אז פשוט חיכיתי וחיכיתי שזה ייגמר. ממש אמרתי, ״טוב, היא צריכה את הזמן שלה, גם ככה היא היתה נוסעת לפעמים ללונדון ובסוף חוזרת." לא הצלחתי לאמץ עמדה "בוגרת" שמבינה ומקבלת את הסופיות. ובאיזשהו שלב פשוט אמרתי: יאללה, אני לא אקבל את המוות כמו שאומרים שהוא, אני אלך עם מה שאני מרגישה. כלומר, לא באמת נתתי לה למות. אני מנסה לחשוב איך זה נשמע... כשאני אומרת שלא נתתי לה למות, אבל ככה זה היה. יצרתי לה איזה מקום שבו היא לא מתה".*
.
עד פה הציטוט מהספר. למה התכוונתי בזה? כנראה לכך שאמא שלי ממשיכה במותה להיות נוכחת בחיינו כמעט כפי שהיתה בחייה. היא יודעת איזה ילדה סירבה להתרחץ. איזה ציונים הגיעו. "סבתא גאה בך", אני מוסרת לילדות. וגם: "סבתא אומרת שציונים זה ממש לא מעניין". אמא שלי עדיין אוהבת קדאיף, את הגשם, דברים בטורקיז, את הים. אנחנו אומרות "סבתא" לפחות פעם ביום, שומעות מה שיש לה לומר על החדשות. על המלחמה. על מה שקורה במשפחה. היא דעתנית ומצחיקה ולפעמים תופסת את האין-ראש שלה ביאוש. היא לגמרי אמא שלי.
.
לאחרונה איריס אמרה לי "תחשבי מה אמא שלך היתה אומרת לך לעשות". זה היה כשהתלבטתי אם לנסוע לכמה זמן. מאז שנפגענו מהדף טיל כל התחממות בטחונית משאירה אותי ערה בלילות. דרוכה בימים. אמא שלי נכנסה מיד לשיחה. היא אומרת לי לנסוע, עניתי לאיריס, ושהיא תבוא איתנו.
.
למחרת נסענו.
.
בפרק איתי בספר ניסיתי להסביר שכל זה אמיתי מבחינתי. *"יש לי דוקטורט בהינדואיזם", אמרתי שם, "ואני מאמינה בתפיסה שאנשים לא מתים באופן סופי ומוחלט. האמנתי בזה עוד לפני שאיבדתי אמא. מבחינתי אנשים ממשיכים להתקיים בכל מיני גופים, בכל מיני המשכים, ואין באמת סוף לכלום בעולם. הכול משתנה, חומרים הופכים לחומרים אחרים, ושום דבר לא מתפוגג. אז נתחיל מזה שלא יכולתי לקבל את הנחת היסוד שבסביבה כזאת יש חריגה, והחריגה זו דווקא אמא שלי. שדווקא היא התפוגגה. אני זוכרת שאמרתי: אוקיי, גם היא לא התפוגגה לשום מקום ונשארתי עם השאלה איפה אני מוצאת אותה, איזה מקום אני מאפשרת לה, איך אני מְפנה לה מקום להיות?"*
.
כבר שלוש עשרה שנים שיש לנו בבית סבתא 24/7, שלא ישנה, שטסה איתנו בעולם, עוזרת לנו למצוא חניה בעיר. כשילדותיי מבקשות משהו יקר אני אומרת להן, אין סיכוי. אבל רגע, סבתא תקנה לכן, בשביל מה יש סבתא אם לא לפינוקים? ואז קונה את זה בשמה. אנחנו מצטערים על שדרוגים באייפון שהיא לא נהנית מהם, משתגעים מכך שהיא לא זמינה בסלולרי, אומרים לה תראי את הנוף, בכל פעם שאנחנו מול ההרים או הים, וגם מקבלים ממנה לא מעט מילות הרגעה ברגעים קיצוניים בשנתיים וחצי המפחידות הללו.
.
סיפרתי בספר איך בהודו, לאחר ששורפים את המתים, נהוג להשאיר עצם אחת שלמה, להיכנס לים, להשליך אותה למעמקים ולצאת מבלי להסתכל לאחור. לא עשיתי את זה עם אמא שלי, אפילו לא כמטאפורה. ההיפך. הבנתי שהמוות הוא מה שאת עושה ממנו, כמו שהחיים הם מה שאת עושה מהם. ומהמוות שלה אני נולדתי כמשוררת.
.
בשנה הראשונה כתבתי לה ספר שלם וחיכיתי. חשבתי שזה יעבור לי. אבל אמא שלי המשיכה להופיע גם כשכתבתי ספרים אחרים, חקרתי פמיניזם, למדתי יהדות, כתבתי אנטישמיות – היא נמצאה בכל ספריי, בראיונות, בצילומים, בתרגומים. שלוש עשרה שנים. אולי ככה זה מוות של אימהות. הוא עובר, או שאת עוברת אותו, ואז הוא ממשיך וקורה מדי יום.
.
אני מסיימת בשיר שכתבתי על אמא שלי כשגרנו בקנדה. זה היה בבוקר שבו הבנתי לפתע שגדלתי קצת מתוך השבר. ואני מקדישה אותו לכל היתומות והיתומים, במיוחד את שתי השורות האחרונות:
זוֹ הַשָּׁעָה בָּהּ גְּדֵרוֹת חַיּוֹת
נֶעֱרָפוֹת בְּחַצְרוֹת בָּתִּים
בִּידֵי נָשִׁים עִם מַזְמֵרוֹת
(הֵן מַאֲרִיכוֹת יָמִים
מִמֵּךְ)
דְּלָתוֹת צְהֻבּוֹת, כְּחֻלּוֹת
אֲדֻמּוֹת נִפְקָחוֹת אֶל הַבֹּקֶר
(אַתְּ אוֹמֶרֶת,
״הֵם חַיִּים פֹּה בְּצִיּוּר״)
מֶתֶק הַקַּיִץ;
עֲשַׁן זֶפֶת בָּאֲוִיר, קְרִיאוֹת הַשְּׁחָפִים
בַּשָּׁמַיִם (מוֹתֵךְ
מַחְמִיץ אֶת שׁוּלֵי הַדְּבָרִים
כְּמוֹ רֹטֶב לִימוֹן
סְבִיב פַּנְקֵיְק וָנִיל שֶׁאָהַבְתְּ)
כִּבְכָל בֹּקֶר
אֲנַחְנוּ צוֹעֲדוֹת בַּשְּׁכוּנָה
(יַתְמוּת פֵּרוּשָׁהּ
לְעוֹלָם לֹא לִצְעֹד לְבַד).
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום וימים שקטים,
*מיה טבת דיין*
