*עיגול בתוך העולם | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 21.11.2025*
האם ידעתם שאמא ממוצעת חווה הפרעה כל שלוש דקות? כשקראתי את ההערכה הזאת, שהתפרסמה במגזין פופולרי, נשמטה לי הלסת, למרות שאני יודעת את זה, כבר עוד מעט עשרים שנה שאני מרגישה על בשרי את ההפרעה הזאת כל כמה דקות, ועדיין, לראות את זה כתוב הקפיא אותי במקום.
כל שלוש דקות.
.
במאמר אחר, חוקרים מסבירים שאימהות חוות כ-400 "איתחולים מחדש" של המחשבה מדי יממה.
כן, גם פה אני יודעת בדיוק על מה מדובר.
400 פעמים שעלייך להחזיר את עצמך איכשהו לריכוז.
.
מסתבר שכל פעם כזאת מקפיצה את רמות הקורטיזול בגוף. ומפחיתה עוד ועוד חומר אפור במוח, כלומר, מוחקת אזורים במוח שקשורים לזיכרון לטווח קצר ולתחושת זהות עצמית.
.
מכירות את זה שאת כבר לא זוכרת בסוף היום מי את?
.
עוד מסתבר, שזה קורה גם במשפחות שבהן בני הזוג חולקים בנטל. אימהות עדיין נושאות פי שלושה מהעומס המנטלי. ובכל פעם שמישהו שואל איך אפשר לעזור, זה רק מחזיר את האם למצב של מנהלת עבודה.
ועכשיו מסתבר שזה לא סתם מעייף אותנו. זה משפיע על המוח.
על הזיכרון, על תחושת הזהות שלך. ועל הדריכות המתמדת. כלומר, על סטרס.
.
כשקראתי את כל זה השבוע הייתי עסוקה במשהו אחר לגמרי, או שלפחות חשבתי שהוא אחר: למדתי את סיפור חוני המעגל, לקראת ערב לימוד משותף שהעברתי עם הרב בני לאו. הרב בני אמר לי מראש שהוא לא סובל את חוני המעגל, הוא אפילו כתב על זה באחד מספריו, כמה הוא לא סובל אותו, ובאופן כללי הוא לא אוהב אנשים שסוחטים את אלוהים ושגורמים לנו לחשוב שיש להם איזה כוח שלנו אין.
.
אבל לי לא היתה שום דיעה מגובשת על חוני המעגל. הפעם האחרונה שבה שמעתי את הסיפור היתה בגן חובה וכל מה שזכרתי היה, שהוא צייר עיגול ושירד גשם. וכך קרה שהשבוע קראתי את הסיפור הזה באמת בפעם הראשונה.
.
ומה אני אגיד לכם? התאהבתי.
.
אם גם אתם לא נתקלתם בו מאז הגן, אספר לכן בקצרה שחוני הוא נביא שמקורב לאלוהים. הוא יודע את זה, העם יודע את זה. ואלוהים יודע את זה. וכשמגיעה שנה שחונה ולא יורד גשם, והחגים עוברים, ועדיין לא יורד גשם, והעם נתפס בהלה ודאגה, הם מבקשים מחוני שימשוך בחוטים ויפעיל את הקשרים שלו. רק שבהתחלה אלוהים מתעלם גם מחוני. אז הוא מצייר את העיגול המפורסם - שבטקסט מכונה "עוגה", וששום דמות תנ"כית לפניו או אחריו לא ציירה כזה, והוא מודיע לאלוהים שעד שאין גשם הוא לא עוזב את המעגל. אלוהים מטפטף כמה טיפות. חוני אומר שהוא התכוון לגשם אמיתי. אז אלוהים ממטיר גשם זלעפות. וחוני אומר לא, התכוונתי לגשמי ברכה. ואז אלוהים מוריד גשמי ברכה. כל כך הרבה ברכה שהעם חוזר לחוני ומבקש שאלוהים יפסיק עם הגשם. אבל לזה חוני כבר לא מוכן, ופה מסתיים הסיפור.
.
איך יכולתי שלא להתאהב בו?
.
כמשוררת, אהבתי את ההתעקשות של אלוהים על דיוק הניסוח - כל עוד חוני מבקש במילים לא מדויקות הוא מקבל גשם לא מדויק. וכשאלוהים לא עושה לו הנחות עם זה, הרגשתי שהוא שואל את האדם לא רק איזה גשם אתה מבקש, אלא מה בדיוק אתה רוצה להגשים?
.
שנית, כחוקרת הינדואיזם, התרגשתי מכך שחוני מדבר עם אלוהים בגובה העיניים. ממש כמו ההינדים שמסתכלים לאלים במקדש בעיניים.
כמובן שאלוהים היהודי לא רגיל לזה. כולם מתחננים אליו, מתפללים, מבקשים, מתענים - מעטים האנשים שמדברים אליו בנחרצות ומציבים דרישות. מעטים מבינים, כמו חוני, שלא רק האדם צריך את אלוהים אלא גם אלוהים צריך את האדם. אחרת הוא לא היה בורא בני אדם מלכתחילה. ולהישאר בלעדיהם אחרי שמתו בצמא ישאיר את אלוהים בחוסר. חוני יודע את זה, ואלוהים יודע שחוני יודע. והוא מציית כשחוני אומר עד כאן.
.
עד כאן.
זה כנראה מה שהכי אהבתי בסיפור הזה, ה-עד כאן הזה, הפעם כאמא. זה שחוני הוא צדיק של גבולות. מצייר עוגה, שהיא עיגול, שהוא גבול. אומר עד כאן לאלוהים, ואז אומר עד כאן לאנשים כששבו אליו אחרי הגשם.
.
אני לא אתפלא אם לאורך הבצורת הארוכה האנשים פנו לחוני לעזרה כל שלוש דקות. אני לא אתפלא אם הוא כבר שכח מי הוא מרוב קטיעות מחשבה. מה היו רמות הקורטיזול של חוני המעגל כשהוא נעמד בתוך עיגול? כשהבין שהרבה יותר קל להתעסק עם אלוהים מאשר עם העם? אם אתן אימהות, או אם הייתן בנות ובנים לאימהות, אני מאמינה שאתן מבינות על מה אני מדברת.
.
קראתי את הסיפור הזה כמדריך חז"לי להגשמה עצמית: אחת, נסחי לעצמך בצורה בהירה מה את רוצה להשיג, שתיים זכרי שאלוהים בעצמו זקוק לך במצב של רוויה, ודרשי את זה ממנו בגובה העיניים, ושלוש, שימי גבול ברור בזמן שאת מגשימה את עצמך. גבול נגד הפרעות מבחוץ, וגם מול הפרעות מבפנים, כלומר, שימי גבול גם לעצמך.
.
בפייסבוק השבוע שאלתי מתי אתן שמות גבול, באיזה דברים ביומיום שלכן אסור שאחרים ייגעו ויפריעו? והתשובות נגעו בהכל - ספל הקפה שלי, שעות הבוקר, שעת החזרה במקהלה, התקליטים שלי, הכרית, אימון הערב, השוקולד, השנ"צ, ועוד ועוד. מאות תשובות. אחת התשובות ששבה וחזרה היתה: המחברת שלי, היומן, דפי הכתיבה שלי.
.
בדיוק כמוני. אצלי מה שאסור לגעת בו זו הכתיבה שלי, ושעות הכתיבה הקדושות שלי, שכוללות גם שעות של לימוד ומחשבה שמתכנסת לכתיבה בסוף. העיגול שלי הוא הדלת. בכל פעם שאני סוגרת דלת, אני סוגרת אותה למען הכתיבה ונגד ההפרעות שחוזרות אחת אחרי השנייה. ולמען הקורטיזול שלי. וכדי שאזכור מי אני. ואז אני מכניסה את אלוהים לחדר, השותף הטוב ביותר ליצירה. ואז מנסה לדייק במילים. ממש כמו חוני המעגל.
.
ובעונה הזאת שבה אנחנו ממתינים לגשמים, ולהגשים את עצמנו, אני מאחלת לכולנו שנדע לצייר עיגול בתוך העולם, ולרווח מרחב עבור עצמנו.
.
ואם בא לכן להיכנס לעיגול שלי, תוכלו לעשות זאת החל מעוד שבועיים, מדי יום ראשון נרחיק קצת את העולם ורעשיו, נסגור את הדלת, נפתח את השבוע בהקשבה פנימית, נאזן קורטיזול, ונכתוב ונלמד ביחד. עונת ההשראה של החורף איתי תיפתח ב 7.12 והלוואי שיבואו איתה גם הגשמים.
ובינתיים שתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
