חיפוש

לכתוב מתוך הזיכרון

*לכתוב מתוך הזיכרון | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 6.2.2026*

 

תשמעו סיפור. כבר כמה חודשים שאני מקיימת מפגשי כתיבה חיים עם קהילה גדולה של מאות כותבות וכותבים מדי יום ראשון. רוב הזמן אנחנו כותבים ולומדים וקוראים ונותנים משובים. אבל לפעמים, בין המפגשים, אני עוצרת ושואלת שאלות. כי אני סקרנית לדעת מי האנשים שמולי בחלונות הקטנים בזום.  בקבוצה קטנה קל לדעת. בקהילה גדולה זה סיפור אחר.

.

אז אני מעבירה להם מסמך גוגל עם שאלות סקרניות שלי, מי שרוצה עונה, והתשובות נאספות.

.

ככה, למשל, למדתי שמה שעבד לכולם במלחמה, מפגשים קצרצרים מהמקלטים, צריך להתארך בימי שגרה ולמדתי שגם בקהילה גדולה צריכים קבוצות קטנות. בכל אופן אני רוצה לספר לכם היום משהו שקרה כששאלתי את השאלון האחרון.

.

"ספרו לי כל מה שתרצו", הצעתי, ובתגובה קיבלתי מאות מכתבים קצרצרים. ביניהם הגיע הפתק הזה: "אני פה כי יש לי משימה בחיים, לכתוב לנכדה שלי על אבא שלה שאיננו. בכל פעם שניסיתי לא הצלחתי להכניס את עצמי לכתיבה. ורק ראיתי איך הזמן עובר, חודש ועוד חודש, והנכדה הולכת וגדלה. והנה עכשיו אני פשוט עושה את זה, משבוע לשבוע".

.

כשאני נתקלת במכתבים כאלה אני מיד מעבירה אותן לאדמיניות שעובדות איתי, מאיה ויונת, שיתרגשו איתי. רק שאז המשכתי לקרוא ונתקלתי גם בזה: "אני כותבת פה כדי לכתוב את הבן שלי, שיצא מהבית לפני שנתיים ולא חזר, רק החפצים שלו הוחזרו, בכל פעם שאני מתחברת לזום רואים רק אותי על המסך, אבל רציתי לספר לך שאני לא אחת, אנחנו בעצם שניים, גם הוא איתנו בכל פגישה".

.

קראתי את זה ועצרתי לרגע.

.

אלו בסך הכל שתי הודעות מתוך המון, והמחשבות שלי התסחררו – עד כמה איש מאיתנו לא יודע מה נושאים אנשים שנמצאים מולנו משבוע לשבוע. כמה אובדנים וזיכרונות, וגם התרגשויות ואהבות ושמחות. כמה כאב. וגם חשבתי על הביטוי "גוף טקסטים" – שמתייחס לטקסטים שנאספים זה לזה, אבל כשאת כותבת על מי שעזב את גופו, הטקסטים הנאספים הופכים להיות הגוף.

.

והגוף הזה חי בדרכו. פועם בדרכו. מחזיק משהו שאת תמיד יכולה לשוב אליו.

.

אני הרי מכירה את זה היטב מעצמי. שנה שלמה לאחר מות אמי ישבתי מדי יום וכתבתי אליה בגוף שני, מתעקשת לשמר את הדיאלוג בינינו, לא לשמוט את האחיזה, לא לתת לה להישמט ממני וללכת. כתיבה על מי שמת אינה תמיד דבר נוסטלגי. לפעמים היא התעקשות להמשיך בכוח את מי שלפני רגע היה חי וקיים. חיה וקיימת.

.

לא היתה לי אז מסגרת, לא ידעתי בכלל לחפש מסגרת כזאת. ובדיעבד אני לא מאמינה שהייתי אז הולכת לכתוב בקבוצה קטנה. זה הרגיש טרי וסודי עדיין, ביני לבין אמא שלי. בכל פעם שאיזה זיכרון דקר אותי התיישבתי לכתוב עליו. וזה היה מעשה פרטי אבל גם בודד מאוד. להישאר עם השירים הללו  לבד. ולכן הבנתי את שתי האימהות השכולות שכתבו לי, כל אחת בנפרד, השבוע. דמיינתי אותן פותחות את הזום שלנו אפילו מבלי לפתוח מצלמה. יושבות במרחב הזה שמאפשר ושלא דורש כלום בתמורה. עם עצמן אבל גם עם כולנו.

.

ואז נזכרתי בטקסט שאמא שלי בעצמה כתבה בשנת חייה האחרונה, היא קראה לו "השכנות מרחוב שמעון התרסי". היא עברה בו דירה דירה בבניין ילדותה בתל אביב, וסיפרה על כל שכנה ומשפחה שהתגוררו בהם, מנקודת מבטה כילדה. זה היה טקסט מדהים! למה היא כתבה אותו? כי התגעגעה לשנים ההן? או להרכב הרגעי של אנשים ונשים וילדים ורעשים וריחות? ואולי ביקשה להחיות מחדש את הבניין ההוא. כשהחיים התדפקו אל קיצם, היא חזרה אל ההתחלה.

.

בדיעבד זה היה שיעור בפני עצמו, איך לכתוב מתוך הזיכרון. וכך, כשכתבתי את "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי", התחלתי משאלות שנטועות בזיכרון: איך גידלו אותי כילדה? מה אמרו לי נשים וגברים? מה ראיתי סביבי? בכסף, באהבה, בגוף? ורק אז התחלתי לחשוב, אם כך, איזה דברים אני אומר עכשיו ואראה לבנותיי ולאחרים?

.

ומכיוון שכתבתי פמיניזם מתוך הזיכרון, מצאתי את עצמי מספרת שם איך סבתא שלי קיבלה מחזור בפעם הראשונה. ואיך דיברו איתי במשפחה על כסף. כלומר, איך לא דיברו. וגם מה נשות השושלת שלי חשבו על הגוף של עצמן. ומתוך הגוף הזה והדיבורים שלהן עליו צמח אצלי גוף טקסטים פמיניסטיים.

.

כתבתי את הספר הזה לעצמי, אבל בסוף הקדשתי את הספר הזה לבנותיי. כפי שאמא שלי השאירה לנו את הטקסט שכתבה לפני הכל עבור עצמה.

כי לפני הכל אנחנו כותבות עבור עצמנו.

כדי לחוש שוב משהו, או להבין מי נהיינו ממרחק הזמן.

ואז, לפעמים, אנחנו כותבות את זה גם עבור אחרים.

לנכדה שחייבת להכיר בבוא היום את אבא. כי אין אפשרות אחרת. וזה הסיפור. זה הסיפור שרציתי לספר לכם היום.

.

כך גם הבנתי שבעונת הכתיבה הקרובה שמתחילה במרץ נעשה הרבה שימוש בזיכרון שלנו - הרי כתיבה יודעת לשלוף מהזיכרון דברים ששכחנו לגמרי, שלפעמים עשרות שנים לא חשבנו עליהם - סיפורים, ומקומות, ואנשים ושנים, נשתמש בכל אלה כדי לכתוב על חוויית החיים שלנו עכשיו כנשים וכגברים, מי נהיינו ואיך נהיינו מי שאנחנו, וגם נקרא שירים שעושים את זה בצורה גאונית ממש. לכולנו יש זכרונות שמבקשים גוף. וחוויות עכשוויות שמבקשות שפה. ואני מזמינה את כולכם להצטרף אליי לכתוב את כל זה באהבה גדולה.

.

שתהייה לכולנו שבת שלום,

*מיה טבת דיין*