*טקס הנחת הגג | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 10.10.2025*
השבוע קיבלנו בוואטסאפ סרטון וידאו מחברינו הטובים אנה ובנדיקט, הם בונים את ביתם באוסטריה והשבוע הניחו את הגג החדש. בסרטון לא רואים את הגג אבל כן רואים את המשפחה חוגגת, דודה של אנה מנגנת באקורדיון ודוד שלה בסקסופון והדודה שרה, ובנדיקט מכה בפטיש על חבית גדולה של בירה - מסתבר שזה חלק מהטקס, בכל פעם שמניחים גג על בית, יש להצליח לפתוח את חבית הבירה ולתקוע בתוכה ברז מבלי שיותר מדי בירה תישפך בתהליך.
.
זה מנהג מסורתי, מקומי. זה נראה שמח מאוד. יש עוד המון עבודה בבית, כך זה נראה מהתמונות שצורפו לסרטון, אבל הגג החדש אדום וגדול, ומכסה קומה שלמה, מוכן לימים ארוכים של שלג. כשצפינו בסרטון התחלנו להתנועע לפי הקצב של האקורדיון כי זה היה מדבק, וכך קרה שהתנועענו מצד לצד, חייכנו מאוד, ומצאנו את עצמנו פתאום מתרגשים מגג שהונח במרחק של אלפי קילומטרים מאיתנו.
.
זה היה לפני שנחתמה העיסקה.
רק אחר כך חשבתי לעצמי כמה זמן כבר חסר לנו גג.
מטאפורי כמובן.
.
שנתיים שהגיעו לשיא שלהן השבוע, בהיטלטלות בין כותרות על עסקה נרקמת, ספקולציות, הימורים, כשבקצה של כל החלטה גורל של כל כך הרבה אנשים ומשפחות מוטל על הכף. שנתיים של דיעות מנוגדות שנשמעות בקול רם מכל עבר, עם המון סימני קריאה. שנתיים שהתחילו בפלישה לבית, פריצה לגבול, שנמשכת כל עוד חטופים שלנו לא בביתם, כל עוד הגבול המטאפורי פרוץ. שנתיים של טילים חוצי גבולות. ובנוסף - סוכות, החג שיותר מכולם עוסק בבית, בקירות ארעיים, בגג שהוא סכך. החג שבודק את הגבולות שלנו. הסתכלתי על הגג האדום מתמונות מאוסטריה ופתאום כל כך רציתי גג.
.
פתאום הבנתי כמה זה לא מובן מאליו, שיש בכלל גג שמחזיק את כל הקירות מלמעלה.
הבנתי למה כשאדם יקר מת אומרים "נפלה עטרת ראשנו". גם אנשים הם גג שמחזיק את כל קירות המשפחה יחד.
הבנתי למה מרגע שנחתמה העסקה הזאת משהו בגוף שלי התמלא שקט. למרות שיש עוד המון עבודה בבית.
למה בכל פעם שמונח גג, ראוי לעצור את העבודה לרגע ולחגוג את זה עם אקורדיון וסקסופון.
.
מה זה בית בלי גג? מאז ראשית המלחמה לאנשים רבים בסביבתי הקרובה יש חלום שחוזר בלילות: פולשים להם לבית. מישהו לא קרוא נכנס, או לפעמים אנשים רבים, מתפרצים להם לאיזה אירוע, או סתם לחדר העבודה, הם חוזרים הביתה וזרים מסתובבים בו. "לא תאמיני על מה חלמתי שוב", כך מתחילות השיחות בבוקר. למרות שאני מאמינה, מאמינה.
.
גם לאמא שלי היו חלומות חוזרים: נאצים היו מגיעים ופושטים על הבית, המטבח, חדר השינה, המרפסת. מתישהו היא בנתה חומת אבן גבוהה מסביב לבית. זה כמובן לא עזר. היא ישנה ספונה בביתה מאחורי חומת האבן שלה ובחלומות החיילים הנאצים המשיכו לפרוץ בלי בעיה.
.
כשהיא הכירה את בנדיקט בגרמניה, ואימצה אותו להיות חבר שהוא משפחה, היא סיפרה איך מגיל צעיר לבה יצא אל השלווה והשקט באירופה, אל דורות שמורישים לדורות שאחריהם בתים, אדמות, כלי-בית בני מאה שנים, ציפיות רקומות. היא הסבירה לבנדיקט שאצלנו אין כמעט ירושה מדור לדור, פעם בכמה דורות השושלת נקטעת והרכוש נלקח, או מוגלה, אפילו הרהיטים העתיקים בחנויות העתיקות שלנו הם חדשים למדי. זה היה מבחינתה חלק מהסיפור היהודי.
.
כשאמא שלי מתה, ההרגשה הכי חזקה היתה שהבית הלך איתה. למרות שהוא נשאר לעמוד שם מוקף בחומת האבן הגבוהה שלו. פעם, רק אנשים שאיבדו הורה הבינו על מה אני מדברת. אבל כבר שנתיים שגם אנשים עם שני הורים מבינים מה את מרגישה כשלא עזבת שום דבר, נשארת בביתך, במיטתך, אבל התעוררת בוקר אחד וגילית שהבית עזב אותך. נפרצו הקירות, החלונות, הדלתות, נלקח הגג. את לא זזת לשום מקום, אבל הבית הלך.
.
כבר שנתיים שאנחנו מדברים ומבררים את ההלם ואת האבל, את הבדידות מול העולם שלא מכיר בצער העמוק שלנו, אנחנו מחכים לחטופים בנשימה עצורה, מלווים מפונים שנעקרו מבתיהם, ואומרים איזה מזל שעכשיו יש לנו מדינה, שיש לנו את היכולת להגן על עצמנו. אבל רק עכשיו, אולי, נתפנה לדבר על שנתיים של חוסר בית של עם שלם, גם מי שאינם במעגל הקרוב של האירועים והחדשות, אלו שחולמים בלילה, שמתבוננים ביראה למעלה ומגלים מדי בוקר שעדיין אין גג.
.
סיכוי טוב שבשבוע הבא יונח שוב הגג, תושב עטרת ראשנו, ואנחנו נתפנה לנשום ואז להתחיל להבין איך אנחנו מתחילות ומתחילים לבנות את מה שמתחתיו מחדש.
.
ואני רוצה לסיים עם שני דברים. הראשון הוא שיר מתוך "היהודייה הנודדת", ספרי החדש שאת כולו הקדשתי לשאלה היכן הבית ושמסתיים בשיר תקווה, ובהבנה שכל מלחמה נגמרת, אמנם, עם הסכמים גדולים ותרועות ומנהיגים, אבל באמת היא נגמרת כי החיילים רוצים לחזור הביתה.
.
בַּסֵּפֶר הַזֶּה כָּל הַסִּפּוּרִים / נִגְמָרִים אוֹתוֹ דָּבָר. לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה / אֲרֻכָּה הָיְתָה הַמִּלְחָמָה, כַּמָּה עוֹלָמִית. / בַּסּוֹף הַחַיָּלִים מִתְעַיְּפִים. מִתְגַּעַגְעִים / לְמִרְפֶּסֶת הָעֵץ הַקְּטַנָּה, כּוֹס הַקָּפֶה. / וְהֶחָתוּל. אוֹמְרִים שֶׁהֵם לֹא / יְכוֹלִים יוֹתֵר. וּבְבַת אַחַת הַהִיסְטוֹרְיָה / מִתְהַפֶּכֶת. הַפַּעַם הִיא לְטוֹבָתֵךְ. / אַחֲרֵי שֶׁכִּמְעַט נִגְמַרְתְּ מֵרֹב פַּחַד, / לֹא יָדַעְתְּ עוֹד לְאָן לִבְרֹחַ. אֵיךְ / לְהִנָּצֵל. אַחֲרֵי שֶׁאֲפִלּוּ קִירוֹת הַבַּיִת / עוֹרְרוּ בָּךְ בִּעוּתִים. זְמַן רַב כָּל כָּךְ הָאֲוִיר / הָיָה מַר. דְּבָרִים אֲיֻמִּים נַעֲשׂוּ נֶגְדֵּךְ, / עֲבוּרֵךְ, בִּשְׁמֵךְ. לֹא עוֹד. / עַכְשָׁו סִימָנֵי הַקְּרִיאָה מִכָּל עֵבֶר / מֻחְלָפִים שׁוּב בַּסָּפֵק הַמֻּכָּר, / הַמְּבֹרָךְ, רַךְ כְּמוֹ דֶּשֶׁא. /וְהַחַיִּים רַכִּים. הַבַּיִת שׁוּב בַּיִת. / הַהִיסְטוֹרְיָה מַשְׁפִּילָה אֶת רֹאשָׁהּ / אוֹמֶרֶת, אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדַעַת /מָה עָבַר עָלַי. לָמָּה זֶה קָרָה לִי שׁוּב. /וְשׁוּב אַתְּ מַאֲמִינָה לָהּ, וּמִתְמַסֶּרֶת. / מְנִיחָה אֶת מָה שֶׁקָּרָה מֵאֲחוֹרַיִךְ. / בִּשְׁאֵרִית כּוֹחֵךְ, פּוֹתַחַת אִתָּהּ דַּף חָדָשׁ.
.
והדבר השני שאני רוצה לספר לסיום הוא שלקראת סוף השבוע הזה חזרנו אל סרטון חגיגות הגג. אולי רצינו שדודה של אנה תשיר לנו קצת מהמסך. רק שהפעם ראינו בסרטון משהו שלא הבחנו בו לפני: אי שם ברקע האקורדיון, בעומק הסלון, בקטן, היתה אמא שלי. שתי תמונות שלה ממסוגרות ועומדות על מדף בחדר. למרות שמתה כבר עוד מעט 12 שנים, היא הייתה שם כולה חיוך גדול ושיניים לבנות. כששלחתי את זה בוואטסאפ המשפחתי אבא שלי כתב: "היא לא מוותרת על אף חגיגה". וזה היה מצחיק. אבל אני גם נזכרתי בחלומות שלה, חלומות אירופה והבית והשקט, ועל כך שאמא שלי היא עטרת ראשנו הפרטית שנפלה, והנה היא, מחייכת אלי משם, מחגיגות הנחת הגג, דווקא השבוע, שולחת לנו איזו קריצה מהעולם שמעבר. קריצה עם הבטחה.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום, ושקט, ששבוע הבא נתעורר ונראה גג מעל ראשנו,
*מיה טבת דיין*
🧡*לקריאה נוספת מתוך "היהודייה הנודדת" כאן: https://dev.mayatevetdayan.com/?p=10453
🧡*אני תמיד שמחה לשמוע מכן*: https://dev.mayatevetdayan.com/#contact_me
🧡*לקבל את "6 דקות בשישי" לוואטסאפ*: https://tinyurl.com/pk4yv6m3
🧡*לקבוצה באנגלית:* https://tinyurl.com/yc3zxkc7
🧡*ספוטיפיי:* https://tinyurl.com/344pr259
