הביקור

*הביקור |מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 5.12.2025*

כבר חודש שפעמיים בשבוע קורה משהו שמעלה בי חיוך. משהו קטן. אבל מי שקוראת אותי יודעת כבר, שהדברים הכי קטנים הם גדולים ממש מבחינתי. והדבר הקטן הוא שפעמיים בשבוע נוחת בתיבת האימייל שלי מייל עם אותה כותרת: "ג' נכנס לחדר הזום שלך". אז למה החיוך? הנה אני מסבירה.

.

למי שלא יודע, כשאת מלמדת בזום, את מקבלת הודעות על כל מי שנכנס לחדר הזום שלך. ובאמת מאז המלחמה עם אירן לימדתי בכל יום ראשון ורביעי. ובתוך הקהילה ענקית שהתחברה וכתבה איתי, היה גם ג'. הוא היה שותף פעיל למדי, שגם קרא מהטקסטים שלו מפעם לפעם והגיב תמיד בצ'אט הקבוצתי וגם שב ונרשם מחדש מדי חודש, ולפני שלקחנו חופש בנובמבר, אפילו כתב בקבוצה תודה ושיהיה חופש נעים. ובכל זאת, בימי ראשון ורביעי, תמיד בשעה המדויקת, הוא המשיך כמו שעון: "ג' נכנס לחדר הזום שלך".

.

האם הוא התחבר שוב ושוב כי התרגל לשעה ולימים האלו במהלך החודשים הללו? ואולי הוא המשיך לכתוב ככה, מול המסך האילם של הזום? אני לא באמת יודעת למה המשיך להיכנס. אבל בכל פעם שנחת אצלי המייל, הסתכלתי בשעון ובתאריך, וחייכתי לעצמי. החופש לא בלבל אותו. "ג' נכנס לחדר הזום שלך".

.

נזכרתי באיש מסביר הפנים שגר לפנינו בבית בקנדה. הוא גר בו חמישים שנה, גידל בו את ילדיו, ואז עבר עם אשתו לדירה קטנה יותר מול הים. הדייר הזה השאיר לנו גינה יפהפיה, עץ מייפל ענקי שמאדים בסתיו, ואח גדולה באמצע הסלון. כלומר, הוא השאיר אותם אבל התקשה להשאיר אותם מאחור: פעם בחודש הוא היה עולה במדרגות המובילות אל הכניסה, דופק על הדלת במבט נבוך, ושואל אם הגיע אליו איזה דואר.

.

לא הגיע דואר. הדואר עבר אוטומטית לכתובת החדשה שלהם. בכל זאת הזמנו אותו להיכנס. הוא לפעמים שוטט קצת בין החדרים. סיפר איזו אנקדוטה על המשקוף או על המחסן בגינה. לפעמים סתם עמד בכניסה, כאילו רצה פשוט להיות שם וקצת לנשום כפי שהיה רגיל כל חייו. לפעמים הרגשתי שרק כשהוא בבית הזה הוא מזהה את עצמו.

.

אני מכירה את זה מעצמי. כמה פעמים ביקרתי ככה בקיבוץ כנרת? חציתי את השביל לבית של סבא וסבתא שלי, שכבר שנים משפחה אחרת מתגוררת בו, הסתובבתי סביבו כאילו יש משהו לראות שם - עץ הפקאן, חבלי הכביסה. אבל ראיתי הרבה מעבר להם: ראיתי אותי עם דרור, בן דוד שלי, מתגנבים דרך החלון כששכחנו מפתח, ראיתי את סבא שלי אורז קופסאות עם פירות במרפסת, את סבתא שלי עם עגלת חדר האוכל, ראיתי המון עונות, גילאים, שנים. כשליטפתי את דלת המחסן ליטפתי את מי שהייתה עדה לחיי, בזמן שהייתי בו קטנה מאוד, אהובה מאוד, רגועה.

.

לא תמיד יש לנו דירה כזאת בקיבוץ לשוב ולבקר בה. בית קנדי לעלות במדרגות הכניסה אליו. או אפילו חדר זום להיכנס אליו. וגם כשהמקום עדיין קיים, הזמן עבר, ולכי תבקרי בעבר שלך. מהבחינה הזאת, מזל שיש לנו את השירה. ואם קראתן שירים שלי, אתן יודעות שאצלי השירה היא הרבה דלתות להיכנס מבעדן בחזרה אל עבר שחמק וננעל אי שם. ולא רק אצלי, כמובן. פעמים רבות שירה היא ביקור. והשבוע תרגמתי שיר שהוא ביקור כזה ממש:

.

*שיעורים במתמטיקה/ איימי דאוור-סולורזנו*

*[מאנגלית: מיה טבת דיין]*

אבא שלי לימד אותי הכל
חוץ מגאומטריה. (הוא לא נתקל בה.)
מרגע שהתקדמנו מעבר לחשבון פשוט,
לא יכל יותר לעזור בשיעורי הבית.

כילד, נהג לגרור את העגלה האדומה, החלודה, שלו
עד לסופרA&P  בשדרות האריסון
ושם העמיס עליה קניות של נשים תמורת טיפים.

ימי שישי ושבת היו הכי טובים לעסקים -
הוא הפסיד את כל המסיבות של בית הספר.
ובכל זאת שרק כל הדרך הביתה,
עם כיסים מלאים בחמישיות,
בראש שלו מתנגנים סכומים וריביות.

ואז הוא התגייס.
החשבון של העוני
הוא בפני עצמו הגרלה אבודה מראש,
ועדיין העיניים שלו נצצו
כשדיבר על הבלגן
בבסיס לונג בין:
המתמטיקה של האכלת כל הפיות הללו,
השקים העצומים של הקמח, ושל אבקת הביצים.

הוא לא בישל הרבה בבית -
צחקנו שהוא לא מסוגל להכין
פנקייקים עבור פחות מארבע מאות איש.
אבל אחרי שסיים משמרת במכבי האש,
אם מצא אותי עדיין ערה וקוראת,
הוא היה מטגן חבילת פרוסות בקר של Steak-umms
ואז שולף מכסה מצנצנת חמוצים
וחורץ בעזרתו עיגולים מושלמים של לחם לבן
עבור "כריכי העיגול" המפורסמים שלו.
ישבנו בדממה ליד שולחן המטבח
בשעה שאכלנו. לא ידעתי אז הרבה
על אהבה, אבל ידעתי מה הצורה שלה.

.

כמו שירים אמריקאיים רבים, השיר הזה מספר סיפור וגם נקרא קצת כמו סיפור קצרצר. ובדיוק כמו השירים שאני הכי אוהבת, גם השיר הזה הוא דלת -  אל רגע בזמן, אל מטבח, אל שעה מסוימת בלילה במטבח ההוא, אל רגע של בת עם אביה. אם תקראו אותו שוב, שימו לב לשימוש שעושה המשוררת במושגים של מתמטיקה, גיאומטריה, חשבון פשוט וצורות, דווקא כשהיא מדברת על מה שלא ניתן לאמוד אותו בשום חישוב: זמן ומקום וגעגוע ואהבה.

.

כשתרגמתי את השיר הזה, חשבתי על ג', שבקרוב ישוב לכתוב איתנו בזום והפעם ימצא את חדר הזום מלא והומה, ושבמפגש הראשון שלנו אני רוצה ממש ללמוד את השיר הזה ולכתוב בהשראתו, ובלב אקדיש אותו לג' שמעולם לא עזב את הזום ואת הזמנים.

.

עונת ההשראה שנו תיפתח ביום ראשון הקרוב, בעוד יומיים ממש, והשירים שנקרא הפעם ושנקבל מהם השראה לכתיבה יילקחו כולם משירה אמריקאית עכשווית. כמעט כולם שירים קצת סיפוריים, כמעט כולם יפתחו דלת ויזמינו אותנו לבקר במקום אחר ובזמן אחר. אבל למרות שהדלתות שלהם באמריקה ומגיעות מאנגלית, נפש האדם בסוף דומה בכל מקום, כך שכל ביקור כזה, באופן בלתי נמנע, יוביל אותנו בסוף לביקור בתוך עצמנו.

.

אתן מוזמנות ומוזמנים להצטרף אלינו באהבה.

.

שיהיו לכולנו ביקורים טובים, ושתהיה תהיה לכולנו שבת שלום,

.

.

*מיה טבת דיין*