*מת אב ומת אלול | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 12.9.2025*
ביום האחרון של חודש אלול לפני שנה פגע בבית שלנו טיל. זה היה במטח החד פעמי מאירן. הטיל נפל מחוץ לגדר של אבא שלי כשהיינו במקלט. והבית קרס. ויחד איתו הכל קרס. בבת אחת נמחק כל מה שעשינו באותו יום – בבוקר עוד הצטלמתי לאיזה סרט דוקומנטרי, התראיינתי לעיתון, לימדתי, זה היה יום עמוס, כולו נמחק. בבת אחת נמחק גם הזמן קדימה. במשך שתי יממות הסתובבנו בבית ההרוס בפיות פעורים ואספנו זכוכיות וחלקי עץ ורהיטים שהתפרקו. בחוץ הכל נשרף ובפנים, דרך הקירות הפעורים, האויר היה דחוס מעשן. למחרת ראינו אנשים צועדים עם תבניות וסירים לארוחות החג. איזה חג עכשיו? שאלתי.
זה היה ראש השנה. ככה נגמרה השנה שעברה שלי, וככה התחילה השנה, שבעוד שבוע נגמרת.
.
הטיל הזה, ביום האחרון של אלול, הכריע הרבה מאיך שהשנה הזאת נראתה. הוא כמובן שלח אותנו לחודשים ארוכים של בנייה ושיפוצים. ובמקביל, גם לחודשים ארוכים של הסדרת הנשימה, האכילה והנפש. הוא נשאר שם, בתוכנו, והרים ראש עם כל אזעקה. עם כל רעש של משאית פורקת סחורה ברחוב. עם כל בום בלתי צפוי. הוא היה שם במלחמה שפרצה באביב עם אירן, ובהחלטה שלנו אחרי ימים ספורים של אימה לעלות על אוניה ולשוט מפה. ולא משנה מחלת הים והפחד מהשיט. הטיל של סוף אלול נשאר איתנו בכל חודש וחודש של השנה, התערבב בקבלת ההחלטות היומיומיות שלנו, בעמידה שלנו בעולם, לפעמים זקופה, לפעמים שפופה, וגם כשאני כותבת את המילים הללו הוא פה, ממש פה.
.
וכך השנה הבחנתי לראשונה בכך שמה שקורה ביום האחרון של השנה ומה שקורה ביום הראשון שלה עשוי להכתיב את כל השנה שלפנינו. ולכן ספרו החדש של אלחנן ניר הגיע אליי בול בזמן: ספר שנכתב כולו על ראש השנה, ומצאתי בו פרק שלם על היום האחרון של אלול והיום הראשון של השנה החדשה. אלחנן ניר, משורר, חוקר יהדות וחוקר הודו וגם רב, מציע לנו להתבונן בכל שנה כמהלך של מחזור חיים שלם. מרגע הכניסה אליה, בחשדנות או באמון, ממש כמו תינוקות בני יומם שנכנסים אל העולם. ועד רגע היציאה ממנה, שהוא ממשיל לזקנה.
.
וכך, החלק הזה של השנה, ממש כמו החלק האחרון של החיים, הוא זה שבו עלינו לבחור בין שלמות לבין ייאוש. "זהו שלב הסיכום", הוא כותב, "ניסיון להשלים עם החיים שהיו, מתוך הבנה עמוקה שלהם וקבלת ההיסטוריה האישית על עליותיה ומורדותיה. כאשר אדם שרוי בהשלמה עם חייו הוא גם שלם עם סיומם, עם המוות הקרב. ואולם כאשר אין בו השלמה, כאשר המאבק התמידי ותחושות התסכול, ההחמצה והחרטה נמשכות ללא הפסק - הוא יעמוד חרד נוכח המוות ויתקשה להשלים עם בואו הבלתי נמנע".
.
ידעתי על מה הוא מדבר. פגשתי אנשים שהיו חרדים ומלאי חרטה לפני מותם ואחרים שהלכו למותם עם השלמה. איך אסיים את השנה הקשה הזאת עם השלמה? מצאתי אצלו בספר הצעה נהדרת. תקשיבו לזה:
.
"כיצד ניתן להיפרד מתוך השְׁלמה? לרעייתי ולי יש מנהג שחרור קטן בכל סיום שנה. יום או יומיים לפני ראש השנה אנחנו משתדלים לצאת אל יפי הטבע, טובלים בשאריות הירוק, עוצרים למנוחה תחת אחד העצים וכותבים כמה פתקים [...] בעקבות השנה האחרונה: רגע של טוב אישי שזכינו לו השנה. רגע של טוב זוגי שזכינו בו השנה. רגע של טוב משפחתי. רגע של טוב קהילתי. רגע של טוב לאומי. רגע של טוב אוניברסלי. אנחנו מתבוננים ברגעים הללו ומודים עליהם. ההליכה בעולם מתוך הכרה בטוב והודיה עליו איננה פשוטה כלל ועיקר. החיים נדמים לנו לרוב כמובנים מאליהם, כמוכרחים.... דווקא ההבנה כי הכול סביבי בר-חלוף [...] מאפשרת שחרור [...] מהמובן מאליו. השחרור הזה מייצר תנועת הודיה.
.
אני מודה על הנשימה, על האוויר, על הטבע הסובב, על בני משפחתי וחבריי, על האהבה וידידות האמת, על הטוב שבעצם הקיום שלי, על הטוב שהוא מעבר לכל שאלות וטרדות היומיום. ההודיה עצמה מתחוורת כקשר העמוק שלי כנברא אל הבורא"
.
אבל זה לא הכל, אז אני ממשיכה ומצטטת: "רעייתי ואני איננו מסתפקים בציון הרגעים מלאי הטוב. במנהג שחרור השנה שלנו אנו מבקשים להעלות על הכתב גם רגעים של אתגר או קושי שחווינו בשנה הזו - והלא אין שנה שאין בה מזה ומזה. אנחנו קוראים זה לזו את הפתקים, פתקי הטוב ופתקי הקושי והכאב, נזכרים ברגעים הללו, מודים על שהיה, מכניסים את הפתקים לשקית ולאחר מכן משליכים אותה לפח. כך אנחנו מאפשרים לעצמנו להיפרד מרגעי הפסגה, כמו גם הקריסה, שעברו עלינו השנה. מחר כל אחד מאיתנו יקבל את הגילוי החדש, את השנה החדשה. איש לא יעלה איתנו. כל אחד מאיתנו יהיה לבדו, כמו משה העולה לקבל את הלוחות על ההר, הולך להקביל את פני השנה החדשה. מבקש בכל לב שתהא שנה של ברכה וגאולה. שנה של חסד. שנה של רחמים. שנה של הארת פנים".
.
אז אנחנו נערוך השנה טקס זוגי ומשפחתי כזה, בהשראת הספר היפה הזה, שנקרא "זכרנו לחיים". ואני רוצה לסיים עם שירה של ויסלבה שימבורסקה הפולניה, שמדבר גם על סוף ועל התחלה וגם על המלחמה שכולנו שרויים בה כבר שנתיים.
.
סוף והתחלה/ויסלבה שימבורסקה
(מפולנית: רפי וייכרט)
אַחֲרֵי כָּל מִלְחָמָה / מִישֶׁהוּ חַיָּב לְנַקּוֹת. / סֵדֶר כָּלְשֶׁהוּ / הֲרֵי לֹא יִתְרַחֵשׁ מֵעַצְמוֹ //
מִישֶׁהוּ חַיָּב לַהֲדֹף אֶת עִיֵּי הַחֲרָבוֹת / אֶל צִדֵּי הַדְּרָכִים, / כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲבֹר בָּהֶן / עֲגָלוֹת מְלֵאוֹת מֵתִים.//
מִישֶׁהוּ חַיָּב לְבוֹסֵס / בְּטִיט וּבָאֵפֶר, / בִּקְפִיצִי סַפּוֹת, / שִׁבְרֵי זְכוּכִית / וּסְמַרְטוּטִים מְדַמְּמִים.//
מִישֶׁהוּ חַיָּב לִגְרֹר קוֹרָה / כְּדֵי לִתְמֹךְ בַּקִּיר, /לְהַתְקִין זְכוּכִית בַּחַלּוֹן / וּלְקַבֵּעַ דֶּלֶת עַל צִירֶיהָ.//
זֶה אֵינֶנּוּ פוֹטוֹגֵנִי / וּמַצְרִיךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת. /כָּל הַמַּצְלֵמוֹת נָסְעוּ מִכְּבָר /לְמִלְחָמָה אַחֶרֶת. //
אֶת הַגְּשָׁרִים צָרִיךְ בַּחֲזָרָה / וְאֶת תַּחֲנוֹת-הָרַכֶּבֶת מֵחָדָשׁ. / הַשַּׁרְווּלִים יִקָּרְעוּ לִגְזָרִים/ מֵרֹב הַפְשָׁלָה.//
מִישֶׁהוּ וּמַטְאֲטֵא בְּיָדוֹ / עוֹד נִזְכַּר אֵיךְ הָיָה. / מִישֶׁהוּ מַקְשִׁיב / וְנָד בָּרֹאשׁ שֶׁלֹּא נִתְלַשׁ. / אַךְ כְּבָר בִּסְבִיבָתָם
יַתְחִילוּ לְהִסְתּוֹבֵב כָּאֵלֶּה, שֶׁזֶּה יְשַׁעֲמֵם אוֹתָם.//
מֵעֵת לְעֵת מִישֶׁהוּ עוֹד / יַחְפֹּר מִתַּחַת לַשִּׂיחַ /טִעוּנִים אֲכוּלֵי-חֲלוּדָה / וְיַעֲבִיר אוֹתָם לַעֲרֵמַת הַשְּׁיָרִים.//
אֵלֶּה שֶׁיָּדְעוּ / מָה הִתְרַחֵשׁ כָּאן וּמַדּוּעַ, / חַיָּבִים לְפַנּוֹת מָקוֹם לְאֵלֶּה /שֶׁיּוֹדְעִים מְעַט. /וּפָחוֹת מִמְּעַט. / וּלְבַסּוֹף, שׁוּם דָּבָר.//
בְּעֵשֶׂב, שֶׁכִּסָּה / אֶת הַסִּבּוֹת וְהַתּוֹצָאוֹת, / מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְׁכַּב לוֹ / עִם שִׁבֹּלֶת בֵּין שִׁנָּיו / וְלִבְהוֹת בָּעֲנָנִים.
.
שנצעד אל סוף השנה הזאת בהשלמה, ובכוונת חסד לקראת השנה הבאה, ושיגיע כבר "אחרי המלחמה",
ושתהיה לכולנו שבת שלום,
*מיה טבת דיין*
