*השכנים | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 20.6.2025*
ביום שישי לפנות בוקר, עם האזעקה הראשונה במבצע הנוכחי, הבנו שהפעם הסיפור לא מתאים לממד הקומתי הקטנטן שלנו וירדנו למקלט. היינו ראשונים והמקלט של הבניין עמד שומם, עם מזרון כחול בודד שעון כנגד הקיר. הנחנו אותו על הרצפה, התיישבנו, וחיכינו למטח.
.
ביום שבת, לקראת המטח השני כיסינו את המזרון הכחול בסדין וכמה כריות שהבאנו מהבית. סביב המזרון שלנו הונחו מזרונים נוספים של השכנים, שמיכות, תיקים, והמקלט החל להיראות כמו דשא במסיבת טבע, רק בלי הדשא ובלי הטבע. ובלי המסיבה.
.
בשבת בערב המשפחות עם הילדים הקטנים הלכו לישון שם עוד לפני האזעקות, התעוררו יחד עם כל התרעה וקולות של פיצוצים, התכווצו ביחד, שמרו ביחד על השקט ועל חושך. החליפו ביניהם בדממה תפוחים ואגסים ועוגיות. פעלו, כמו בתכנית מאורגנת גדולה, לא להעיר את הילדים שכן מצליחים לישון.
.
מתוך האפלה של המקלט זיהיתי את אור וחנה הנהדרות מהועד. את שרון ששיפצה מעלינו בשנה שעברה ואז ניקתה לנו את האוטו על חשבונה. וגם את השכן שצעק עלינו כשהכלב עדיין היה גור. ואת השכנה עם השעון המעורר שלא מפסיק לצלצל במשך שעות וכשמתלוננים טוענת שהשעון לא שלה. כל זה לא היה חשוב יותר. מה שהיה חשוב היה החושך, השקט, וזה שהילדים לא התעוררו, וזה ששרדנו ביחד, ושכולנו היינו כל כך טובים זה לזה.
.
ביום ראשון בבוקר כבר זיהינו מי מהשכנים מטפל בילדים לבד, אילו בני זוג נתקעו בחול, למי שייכים כל כלב וכל כרית. וזה לא עניין של מה בכך. אנחנו בניין גדול. ואת רוב השכנים – גם אם פגשתי לרגע במעלית – לא הכרתי בארבע השנים שלנו שם. אבל עכשיו מישהי מקומה תשע אירגנה מעגל משחק לילדים ובמשך שעות של אמצע המלחמה ראיתי את הבת הצעירה שלי משתוללת.
.
זה הזכיר לי את הילדות שלנו, כשהמקלטים היו מקום המפגש של כל הילדים בבניין גם בימי שלום. רק עכשיו בלי השלום.
.
הכרנו את כולם כל כך טוב לפתע, שמיד זיהינו שהאבא שנכנס באזעקה עם שתי בנות צעירות על הידיים לא היה מהבניין שלנו. עזרנו לו למצוא פינה. מסתבר שהבניין שלהם נפגע בפגיעה ישירה יום קודם. אמא לא בארץ. הילדות היו מפוחדות. נתנו להן בובה ושיחקנו איתן. את המזרן הכחול העברנו בינתיים לאמא עם ילדים שבקושי נשאה בנטל. אצלם האבא נתקע בחול. בצהריים מישהו הוריד מחצלת. הילדים אירגנו את הכיסאות כתר פלסטיק למשחק. שכנה אחת הורידה מרק עוף לכולם.
.
בין ראשון לשני המזרונים במקלט כבר התחברו זה לזה לכדי רצף אחד גדול, ילדים וכלבים נרדמו לע מזרונים של משפחות שכנות וכבר היו שמורים אצלי מספרי טלפון של לפחות שבע משפחות בבניין. הבת הצעירה שלי בכלל לא חזרה הביתה כל אותו יום, היא התרוצצה עם הילדים ברחבי הבניין, מצאתי אותם בשתי קומות שונות רוקדים מול המראה בלובי, ובערב הם ישבו במעגל במקלט.
.
באותו לילה, בדקות שבין ההתראה לנפילות, כשכולנו ישבנו מתוחים בחושך, הצטערתי לפתע שאנחנו לא עושים את זה גם סתם ככה, בימי שלום, ויורדים לקמפינג משותף כזה מתחת לבניין פעם בשבועיים. הבנתי מיד שזו מחשבה מטופשת, אף אחד לא יעזוב סתם ככה את הדירה הנוחה והנעימה שלו בשביל המקלט, המאווררים, חלונות הברזל האטומים והתקרה הנמוכה, ועדיין, היה נעים לדמיין את זה.
.
ביום שני בבוקר חברה הודיעה לי שיש לנו אפשרות ל״טרמפ״ על יאכטה ללרנקה, אם אני רוצה להוציא את הילדות. מי שקוראת יותר ותיקה פה זוכרת בודאי שעברנו פגיעת טיל באוקטובר האחרון, ומאז כל אזעקה מעוררת אצלנו חרדות קשות. ארזנו מיד ויצאנו למרינה.
.
לפני ששטנו קיבלתי הודעות מהשכנים במקלט, הם שאלו אם הילדות רוצות לעשות וידאו עם ילדיהם כשנגיע. איחלו לנו שיט קל. חשו בהיעדרנו!
ואז, כשהגענו ללרנקה והתארחנו בביתה של מיה, המשפט הראשון שהיא אמרה לנו היה, אין לכן מושג כמה השכנים מחכים לכן! כל השכונה פה עובדת בזה מהבוקר! מהר מאוד הבנתי למה היא מתכוונת: שכנים אספו פירות וירקות והביאו לנו, אחרים הזמינו למפגש ערב אצלם, כשאיחרנו את המונית, שלושה שכנים שונים יצאו לעברנו כדי לסייע עם ההסעות. אבל מה שהכי הביא דמעות לעיניי, בשעה שכל רגע נראה כמו לקוח מיקום מקביל, היתה שכנה שדפקה על הדלת ואז הכניסה אל הבית מזרון עבורנו. מזרון כחול.
.
הנחנו את המזרון הכחול על הרצפה בלרנקה. כיסינו בסדין, בכרית, בשמיכה, וכשהלכנו לישון, היינו רחוקות אבל קרובות ממש בלב לכל השכנים שהמלחמה הזאת הביאה לחיינו. השכנים בתל אביב והשכנים בלרנקה. זה לא היה דומה לכלום ממה שהכרנו. זה קצת הזכיר את סבתא שלי ושכנותיה שגם הן עברו שבועות שלמים במקלט ולפתע הבנתי משהו מהקשר העמוק ביניהן השכנים שלנו ממשיכים להיות מעבר לקיר, סמוכים אלינו במקלט של הנפש, מזרן נושק מזרן, ממשיכים לגלות לי שלשכנות טובה יש עומק ורוחב הרבה מעבר למה שאי פעם ידעתי.
.
שתהיה לנו שבת שקטה, ושתמיד נזכה להושיט יד למי שסביבנו,
.
.
מיה טבת דיין
