*לדבר עם המתים | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 29.8.2025*
ארבע וחצי שנים אחרי שאמא שלי מתה נרשמתי לקורס תקשור. אולי הבנתי שלהמתין לה שתגיע לחלומות שלי זה לא מספיק. אולי הרגשתי שהגעגוע לא עובר, הוא מצטבר. אולי השלמתי עם המוות, עם כך שהיא לא תשוב יותר, והבנתי שהגיע הזמן לייסד דרך חדשה לתקשורת בינינו. גרנו בקנדה, כתבתי בגוגל 'תיקשור' וגיליתי שמורה נחשבת מקליפורניה מגיעה לאזורנו. לא חשבתי על זה יותר מדי, נרשמתי.
.
רק אחרי ששילמתי קראתי את האותיות הקטנות. זה התקיים ביער. זה נמשך שלושה ימים רצופים. זה היה מוזר מאוד. אולי האנשים היו מוזרים. בטח גם אני הייתי מוזרה בעיניהם. ההנחיות היו משונות אבל הייתי תלמידה מצטיינת. בחיי, נפתחה לי כל הצ'אקרה הזאת ברגע. כאילו מאז ומעולם ידעתי איך עושים את זה, ואת כל התרגילים הצלחתי בקלי קלות.
.
בסוף הקורס התקיים טקס חלוקת תעודות. המורה מקליפורניה בירכה אותנו על סיום רמה 1, ואמרה שאם נרצה ללמוד גם איך מתקשרים עם המתים אנחנו מוזמנים להירשם לרמה 2. רק אז שמתי לב שכל התרגילים עסקו בתקשור עם עצים, אבנים, ישויות, הגוף שלנו. לא רציתי להירשם לרמה 2, עוד שלושה ימים משונים ביער. כל הזמן הזה הרגשתי כמו עם חצי שפעת. אז השתמשתי בכל מה שלימדו אותנו שם, ולראשונה העזתי לפנות לאמא שלי. זה היה התיקשור הראשון שלי איתה בעצם: "אימוש, אני צריכה להירשם לרמה 2"?
.
ובתגובה אמא שלי ענתה מיד, "מה פתאום, מייקי, אני פה ודי".
.
זה היה מאוד מתאים לה לדבר ככה, לומר אני פה ודי, ולכן זיהיתי מיד שזו היא. לימדו אותנו בקורס איך לזהות כשאת טועה בדרך, משוחחת עם הנמען הלא נכון, נקלעת לדיאלוגים לא רצויים. איך לצאת אחת ולתמיד מהמחשבה שהמוח שלנו ממציא את התשובות שמתקבלות. המוח לא יודע להמציא תשובות. או כלום. אחרי הקורס התחלתי ללמד את הילדות שלי כל מה שלמדתי. הן היו קטנות עדיין, ולפני שטיפסו על עצים הן שאלו אותם, כלומר את העצים, אם זה בסדר. אחר כך הן תיקשרו עם אבנים בחוף הים. ומתישהו גם הן התחילו לתקשר עם אמא שלי, סבתא שלהן. בדרך כלל שאלות בסגנון "סבתא, אני חייבת להתרחץ היום?", ואמא שלי, גם מעולם המתים שמרה על ערכי ניקיון קשוחים של העולם הזה ותמיד אמרה להן "כן, ומיד".
.
אני יודעת, לא כי שמעתי אותה. אלא כי הן שמעו אותה. וכי הן הלכו להתרחץ.
.
התיקשור עם אמא שלי, שהתרחב גם לתקשור עם הסבתות שלי, ועם חברתי אורית, ועם עוד אחרים, שינה את כל האבל שלי עליהן. זה לא שהפסקתי להיות עצובה על לכתן, אבל התמקמתי במקום חדש בתוך העצב הזה. אחרי הכל, הן ענו לי, הן הצחיקו אותי, הן פתרו איתי בעיות, הן חזרו להיות שותפות מלאות בחיים, בדיווחים, בדילמות. שותפות מלאות, רק בלי גוף.
.
מתישהו התחלתי לספר על כך באירועים מול קהל. אחרי הכל זה היה מאחורי הקלעים של השירה שלי. בהתחלה חששתי שהקהל יברח, או יגלגל את עיניו. אבל זה מעולם לא קרה. ההיפך. זכור לי במיוחד אירוע אחד עם מדעני מוח, שבו אחד המדענים פשוט פרץ בבכי. אחר כך הוא נעמד וסיפר שהוא באבל כבר כמה שנים על אבא שלו, ושבסביבה שלו אסור לפזול לכיוונים כאלה, כמו תקשור. אבל עכשיו, שעמדתי זקופה ודיברתי על זה, בכנס מדעי, פתאום נפתחה איזו דרך חדשה לפניו. זה היה בכי של חרטה, ושל הקלה.
.
בעצם, כמעט אחרי כל מפגש איתי שבו אני מזכירה כבדרך אגב את עניין התיקשור - בין אם זה ערב שירה או הרצאה פמיניסטית - מישהו יוצר איתי קשר ומבקש לשמוע יותר. וזה ברור. כולנו איבדנו מישהו קרוב. כולנו כמהים לקשר איתם. ואם מישהי רגילה כמוני יכולה לעשות את זה, אז כל אחד ואחת יכולים. אני חושבת שבשביל הרבה אנשים עצם זה שאני אומרת את זה בקול רם על במה, משחרר אותם לעשות את הצעד הנוסף, שעד אז לא העיזו.
.
בכל אופן, אני מספרת את זה כי השבוע שמעתי פודקאסט עם ד"ר טארה סווארט, פסיכיטארית בריטית, מדענית מוח, שהיתה האחרונה שתדבר על תיקשור. אבל אז היא איבדה בנסיבות טראגיות את בעלה, ומתוך האבל הנורא שלה מצאה את עצמה מתקשרת איתו. החודש, ארבע שנים לאחר מותו, יוצא לאור ספר מדעי שלה על תיקשור – ספר שבו היא מוכיחה מבחינה נוירולוגית מדוע תיקשור הוא דבר אמיתי ותקף מדעית.
.
ד"ר סווארט אומרת שם כמה דברים מאוד מהפכניים. היא, למשל, מסבירה, שיש לנו הרבה יותר מחמישה חושים. ליתר דיוק, היא מנתה 34 חושים, שברובם אנחנו לא עושים שימוש בכלל, ושחלק מהם מאפשרים לתקשר בקלות גם בלי מילים וגוף.
.
היא מזכירה לנו איך אנשים עיוורים מפתחים אזורים במוח שמחפים על הראייה, ומתחילים לחוש את המרחב בחושים אחרים. ואיך יש כלבים שיודעים להריח מחלות אבל מסתבר שיש גם אנשים שיודעים להריח אותן. ואלו שתי דוגמאות מתוך רבות. מסתבר שחושים זה דבר הרבה יותר גמיש ממה שהמדע הגדיר. וד"ר סווארט מסבירה שגם תיקשור הוא, בעצם, סוג של חוש.
.
היא מסבירה באופן מדעי מהי "תחושת בטן". וזה מעניין באופן מיוחד, כי הרבה פעמים כל מה שקשור לתחושות בטן ולאינטואיציה משוייך, תרבותית, לנשים, והרבה פעמים נחשב לדרך לא מבוססת לקבל החלטות. כי אינטואיציה אינה "מושכלת", היא דבר "לא מוכח" ו"רגשני". אבל ד"ר סווארט מסבירה את הקשר ההדוק בין הבטן לבין המוח, ואיך חיידקי המעיים שלנו מעבירים אינפורמציה, איך הפאשיה, רקמת החיבור שעוטפת את האיברים, מעבירה וזוכרת מידע, איך עצב הואגוס הוא צינור ידע, ואיך מה שמכונה "תחושת בטן" הוא בעצם אינפורמציה עתירת נתונים שעוברת בדרכים מוכחות ומתוחכמות, מהראש - לבטן. השאלה אם מפעילים את החוש הנכון מבין 34 החושים כדי להקשיב לה.
.
בכל אופן, הדרך שבה אינפורמציה עוברת בין בני אדם, ובין גופים וישויות אחרות, היא מבחינת ד"ר סווארט עניין ממש לא רוחני, בטח לא רוחניקי או ניו אייג'י. זה לגמרי מדעי. והסיפור האישי שלה כל כך עצוב ונוגע, שאני ממליצה לכן בחום להאזין לפרק הזה בעצמכן. מה שכן, כשקראתי את התגובות לראיון איתה, היתה תגובה אחת שחזרה על עצמה בניסוחים שונים: תודה שהפכת את זה למשהו שמותר לדבר עליו, כתבו לה. תודה שנתת לזה תוקף.
.
ונזכרתי במדען ההוא, שבכה. ובאנשים שאני פוגשת מדי חודש ואז כותבים לי, לשאול אם אני מכירה מורה לתיקשור. אני לא מכירה מורה לתיקשור. אבל אני יודעת שכל אחד יכול. אולי יש הדרכות באינטרנט? בכל אופן אני רק יודעת שהמון שיחות מתבזבזות כל עוד אנחנו לא עושים את זה. המון חושים נשארים לא ממומשים. המון מערכות יחסים מפסידות את המשך הדיאלוג שלהן. אימהות ובנות יתומות, וגם סבתות, ואבות, ובני זוג וחברות הכי טובות. ידעתי את זה תמיד. אבל למי שצריכה עוד פוש מדעי כדי להאמין, אז עכשיו יש לזה אפילו תוקף מדעי, מי היתה מאמינה!
.
.
שתהיה לכולנו שבת שלום ושקט, עם הרבה מילים טובות, גם עם המתים והמתות שלנו,
*מיה טבת דיין*
