הניצבת

*הניצבת | מיה טבת דיין | 6 דקות בשישי | 27.6.2025*

השבוע, ביום רביעי בבוקר, במסגרת מפגש הכתיבה היומי שערכתי לקהל הרחב בימי החירום, לבנת קראה לנו טקסט שלה ובתגובה מאות אנשים התחילו לבכות. היא כתבה שלאורך כל ימי המלחמה היא היתה העוגן של הבית, ועכשיו בבת אחת ניתנה ההוראה לחזור לשגרה והיא לא באמת יודעת מי היא, מה מקומה בשגרה הזאת, ומה היא אמורה להיות עכשיו. בבת אחת ראיתי את המסכים מולי מתמלאים דמעות וגרונות חנוקים. מי מאיתנו ידעה מה להיות עכשיו? החיתוכים חדים. ההודעה על המלחמה הגיעה בשלוש לפנות בוקר בתרועה מפחידה. ועכשיו ההודעה לשוב לחיינו מגיעה בהודעה לקונית של כמה דקות במהדורה של שמונה.

.

בבוקר כתבתי בפייסבוק שאחרי כמעט שבועיים שבהם פיקוד העורף אמר לנו מה לעשות בכל רגע, יום ולילה, בחדרי השינה ובאמבטיות שלנו, בשינה ובעירות, ילדים וזקנים – אחרי כל ההוראות הצפופות האלו על מסך הנייד, אולי צריך לחזור להקשיב להוראות אחרות, אלו של פיקוד הלב? והדבר הזה יכול לקחת זמן. קשה לצפות שנשוב לשגרה באותה תנופה שבה נתלשנו ממנה.

.

ומהסיבה הזאת, גם לאחר שקיבלנו את ההוראה לשוב לשיגרה, המשכתי את מפגשי הכתיבה לימי חירום עוד שני בקרים נוספים. ועדיין, מדי בוקר, כשפתחתי את המחשב מצאתי מאות אנשים שכבר ממתינים לי שם בזום.

.

במפגש הראשון אמרתי לכולם, אנחנו עושים מעשה חתרני! גם ככה, בימים רגילים, אנחנו כותבים בניגוד לכל הסיכויים. ובטח נשים כותבות תמיד בניגוד למה שמצופה מהן לעשות עם הזמן שלהן. אבל במלחמה זה חתרני במיוחד. ואז אחרי שהגיעה הודעת הרגיעה אמרתי להם שאנחנו ממשיכים במעשה החתרני. כי אנחנו לא ממהרים להתייצב בחזרה בשגרה. אנחנו ממשיכים לרווח עבור עצמנו מרחב. לא רצים ומתייצבות בחיינו, אלא רגע לוקחים את הזמן, מקשיבים לפיקוד הלב, וכותבים את זה.

.

וזו היתה התחושה הכי חזקה שליוותה אותי במלחמה האינטנסיבית הזאת נגד אירן: התחושה שאני ניצבת בסרט מלחמה. ללא תפקיד ממשי. ללא שורות טקסט. העלילה נכפתה עלי, כמו על אחרים ואחרות סביבי, ואני נשמעת להוראות הבמאי. ברור שאני נשמעת להוראות. אחרת זו סכנת חיים.

.

בתוך זה, הדבר שהכי היה דחוף לי בתוך המועקה והפחד, היה להיות ביחד. ביחד לא של מקלט, ביחד לא של 'ביחד ננצח'. ביחד אחר. וכך פרסמתי פה הזמנה לקהל הרחב לבוא ולכתוב בבקרים וגיליתי שיותר מאלף אנשים הרגישו כמוני. גם הם היו צריכים את היחד.

.

התכנית היתה כביכול פשוטה. לקרוא שיר או שניים שאביא ולשוחח עליהם. אחר כך לכתוב בהשראתם. ואז לשמוע כמה מהטקסטים שנכתבו. וזה באמת מה שעשינו. רק שמהר מאוד גילינו שלא מדובר בסתם עוד מפגש כתיבה. כי במציאות הכאוטית שאליה נקלענו, הסתבר שלמשך חצי שעה הפסקנו לעקוב אחרי הכותרות המתחלפות והיינו אנחנו אלו שנותנים את הכותרת. הפסקנו לקרוא את הפיד הבלתי נגמר, ובמקום  - כתבנו וקראנו את מה שעובר עלינו. הפסקנו להיות ניצבים של המציאות, ניצבים בסרט שחיינו הפכו להיות. ולחצי שעה עלינו בעצמנו על הבמה.

.

העניין הזה דרש נחישות. כי ביום השני מטחי הטילים מאירן תוזמנו גם הם בדיוק לעשר וחצי בבוקר, והתחלנו את הכתיבה המשותפת שלנו באיחור של שעה. וביום שלישי שוב המטחים החלו בדיוק בעשר וחצי, והכותרות היו קשות, הנפגעים היו רבים, והפחד חלחל, ועדיין התחלנו, באיחור של חצי שעה. וביום רביעי כשכבר היינו אמורים לחזור לשגרה, היינו הלומים מנפילתם של שבעה חיילים, ומתוך האלם והצער ישבנו וכתבנו שוב. חצי שעה.

.

מיום ליום התברר שאין תחליף לחצי שעה הזאת, שבה אנחנו לוקחים ביחד שאיפה עמוקה, וחוזרים, צעד אחר צעד, להיות השחקנים הראשיים בחיינו. למשך שלושים דקות ביום הפסקתי להיות הניצבת.

.

חשבתי על כך לא מעט, השבוע. בסך הכל, מה רע להיות ניצבת? מנקודת מבט רוחנית, תרגלתי מספיק מדיטציות בודהיסטיות בחיי כדי ללמוד שמוטב להתבונן בדברים ולתת להם להתרחש. כלומר, להיות קצת ניצבת של המציאות בקבלה מוחלטת שלה. וגם בלי בודהיזם, החיים גם לימדו אותי שאין לנו הרבה שליטה על התכניות, על המציאות. ועדיין, בחוויית החיים שלי אני לא שם. אני מרגישה ההיפך מניצבת. וגם אם זו אשליה, זו האשליה שאני אוהבת.

.

בכל אופן, מתישהו במהלך השבוע הזה קיבלתי הודעה מאחת הקוראות שלי. נדמה לי שזה היה ביום שני או שלישי. היא בישרה לי שממש היום הוא יום פטירתה של ניצבת בת עדאל, שם שמעולם לא שמעתי. כמובן שחשבתי לרגע שזו בדיחה על חשבוני, ועל חשבון כל ההרהורים שלי. אבל היא הוסיפה וכתבה שאם אומרים את שמה הרבה פעמים, שבע או שבע עשרה, אני לא זוכרת בדיוק, ואז מבקשים בקשה, יתגשם כל מה שאני מייחלת לו!

.

ייחלתי להפסיק להיות ניצבת בסרט המלחמה הזה. ולכן הלכתי לקרוא במי מדובר. גיליתי שמדובר בלא פחות מאשר אמו של דוד המלך! ושהגיוני שלא שמעתי עליה מעולם, כי כמו אימהות רבות בתנ"ך, שמה לא מופיע אפילו פעם אחת בתנ"ך. כולנו מסתפקים בכך שדוד הוא בנו של ישי.

.

בכל אופן, ניצבת בת עדאל מוזכרת במסכת תלמודית אחת, ויש גם אגדה שמספרת עליה סיפור מסעיר למדי: בעלה, ישי, התאהב בשפחה שלהם. וכדי שיחזור לעשות איתה אהבה, היה עליה ועל השפחה לתכנן מזימה קטנה. שתי הנשים התחלפו ביניהן בחושך, ובשעה שישי היה משוכנע שהוא עושה אהבה סוערת עם השפחה, הוא בעצם היה עם אשתו. כן, אותה ניצבת. שנכנסה להריון באותו לילה וילדה בן אדמוני כמו אש התשוקה של הבעל המאוהב לא בה.

.

בכל אופן, מעבר לרכילות הזאת לא מצאתי הרבה. השם שלה מרמז על היותה ניצבת מהצד, שותקת, אולי לא מסופרת, אבל נוכחת ויציבה. אבל מבחינתי אותה ניצבת, אמו של דוד, הגיעה אלי בול בזמן. בשבוע שבו הרגשתי הכי ניצבת בחיי. הכי במאבק פנימי עם זה. הרגשתי שהיא כאילו קורצת לעברי ואומרת לי משהו. אחרי הכל, מדי בוקר, ביחד עם מאות אנשים, קיימנו מפגשים חתרניים והיינו השחקנים הראשיים בחיינו. אולי למדנו כמוה, שגם כשאת ניצבת את יכולה עדיין לברוא מלוכה?

.

אה, ולגבי הסגולה שקשורה לשמה, בדקתי עכשיו, ומדובר בלא פחות משבע עשרה פעמים שיש לומר את שמה המלא. ספרו לי אם זה הצליח?

.

שתהיה לכולנו שבת שלום, ימים ולילות שקטים ושיוחזרו כבר כל חטופינו,

.

.

*מיה טבת דיין